חייא אדלמן – מנכ"ל MPC המעפיל

מויש:  האורח שלנו היום הוא חייא אדלמן, ערב טוב חייא.
חייא:  ערב טוב
מה שלומך?
טוב מאוד
אני שמח לשמוע. אציג אותך בשתי מילים, מנכ"ל M.C.P של קיבוץ המעפיל
בעבר ניהלת את פלרם, ניהלת את גניגר, יש לך ניסיון "מועט" של בערך 35 שנה, זה כלום לא?
אכן כן.

חייא, ראיתי שאתה מגיע בסנדלים, זה מה שמאפיין אותך, הגעה בסנדלים?
ב – 1806 הגאון מוילנה שלח קבוצה של תלמידים שלו לעלות ארצה. אחד מהם קראו לו ר' מנדל מהעיר שקלוב, והוא הגיע לירושלים וממנו משפחתי מצד אמא. אני מצד אמא דור שביעי לילידי ירושלים. אמא, ממשפחה דתית של שבעה ילדים, יצאה לתנועת נוער, ואני נולדתי בקיבוץ רמת יוחנן. ויש קשר ללידה שלי בקיבוץ רמת יוחנן ולשמי, שמי הוא לא חייא אל חייא, חיריק קמץ.
רמת יוחנן קרובה לאושה העתיקה, ובאושה העתיקה ישב הסנהדרין. כתוב בתלמוד רבי חייא מאושה, ובגלל מקורות המשפחה שלי קיבלתי את השם חייא.
 
השם הולך איתי הרבה שנים, והוא מקור כל פעם לסקרנות ושאלה: מה מקור השם, אבל המשמעות של מה שסיפרתי מבחינתי עמוקה הרבה יותר, והיא מלווה אותי כל חיי.
והסנדלים?
והסנדלים הם סנדלים, אני הולך איתם בקיץ ואני הולך איתם בחורף, אלה המנעלים שלי ואין בלתם.
זה נשאר מהקיבוץ או שזה נשאר מהסנהדרין?
לא, זה נשאר ממני.
סיפור יפה, עם איזה שיר אנחנו פותחים?
ים השיבולים.
אתה והגבעטרון...
אני והגבעטרון נולדנו בבית חולים עפולה, בעמק.

 

ים השיבולים  /     מילים: יצחק קינן,  לחן: חיים אגמון  ביצוע: הגבעטרון

 

ים השיבולים שמסביב 

 

 
אני רוצה להקריא משהו שאתה כתבת, על המפעל שאתה מנהל, M.C.P:
 "כאן בישראל הקטנה, כאן במעפיל בעמק חפר, מי שמע בעולם
בין עצי אבוקדו לרפת חלב, נבנה וצומח בצניעות ובעמל מפעל שנהייה לראשון מסוגו בעולם
וכך הוא ממוצב וכך הוא מוכר וכך הולך שמו לפניו.
והעובדים המשכימים קום עם זריחת החמה ממשיכים בחריצותם, במאור פנים ולא גבה ליבם.
 M.C.P הוא סיפור הצלחה בכל קנה מידה
מבית מלאכה תעשייתי על סף סגירה, צמחה ונהייתה M.C.P כיום לחברה מובילה בתחומה בעולם".

 

הדברים הכתובים הם רקע לדברים שמתרחשים בעצם ביום יום, והדגש הוא קודם כל על המקום, שיש לזה משמעות, ואולי אחר כך נדבר. הדגש השני הוא על האנשים, שזה הדבר החשוב ביותר. והדגש השלישי איך בזכות מקום ואנשים מגיעים להצלחה, שאתה מוצא את עצמך ממוצב כחברת ייצוא מישראל, כן, במקום מוביל וראשון בעולם בתחום שבו אתה עוסק.
 
מה הכוונה שאתה אומר מקום, מה המשמעות של מקום מבחינת ההצלחה?
המשמעות של מקום לטעמי ולמיטב שיפוטי, אבל אולי אפילו יותר מזה, היא קיבוץ, שהצליח בחלק מהדברים שהוא מקיים לשמור על איזושהי רוח שלא עזבה אותו, זו ההזדהות והשייכות של האנשים שעובדים במקום עבודתם כבית שני להם. מבחינתי אין זו סתם אמירה, משום שבזה אני רואה, ואני מתחבר לאנשים שהזכרתי קודם, אני רואה בזה את עיקר הכוח ואת עיקר ההצלחה ואת עיקר המצוינות שיש באנשים.
 
איפה היה המפעל כשאתה הגעת אליו? לפני כמה שנים הגעת?
לפני 14 שנים.
תאר לי את המפעל, איך הוא היה?
המפעל היה בקשיים מאוד גדולים, מפעל בהתלבטות לפני סגירה. מעין בית מלאכה תעשייתי עם רוח, הייתי אומר בלשון המעטה, נמוכה של העובדים בה.
מה זאת אומרת רוח נמוכה?
רוח נמוכה זה מצב רוח לא טוב במילים פשוטות.

יש מפעלים שאפשר להגדיר אותם כמפעלים בדיכאון, שמעת פעם מושג מוזר כזה?
לא שמעתי מה זה מפעלים בדיכאון, שמעתי מה זה אנשים בדיכאון, אבל אני עושה את ההקבלה אז אני מבין מה שאתה אומר, ואני חושב שהדבר החשוב ביותר שאני יכול לציין זה הניסיון, וכנראה גם היכולת לחבר בין קבוצת אנשים טובה שמחפשת מנהיגות ומחפשת דרך ללכת בה. אני חושב שהצלחתי להביא למערכת הזאת גם את תפיסת העולם שלי, גם את החזון שלי וגם את היכולת לתרגם את החזון למושגים אופרטיביים שכל אחד ואחת מבינים אותם, וביחד מייצרים משימה שמתגבשים סביבה ומבצעים אותה.

 

מה תפיסת העולם שלך? איזו תפיסת עולם הבאת לשם?
אני צריך אולי להתחבר רגע לפתיחה של הדברים שסיפרתי, מאיפה מקורי במשפחה. אני לא בטוח שאני יכול להחמיא לעצמי כל כך, אני בנאדם שחי עם עצמו מאוד קשה. אני חושב שמהיום שנולדתי אני מרגיש שמלווה אותי איזושהי הרגשת שליחות וזה לא חשוב במה שאני עוסק. זה מייצר עומס מאוד גדול אישי, התנהגות מאוד קיצונית.
 
אבל בצד זה יש דברים שאני מרגיש שבורכתי בהם, בעיקר ממקורותיי, מהמשפחה, מאמא ומאבא, וכמובן גם מהמקורות הקודמים והדורות הקודמים יותר. זו ראיית עולם ותפיסת עולם שאני הולך איתה לכל מקום, ואני לא עושה שום דבר שלא תואם את תפיסת עולמי הזאת. זאת תפיסת עולם מאוד ברורה כיצד אני רוצה לראות את העולם הזה.
 
לא תמיד העולם מתנהל כפי שהייתי רוצה, אבל בשביל להיות במקום שאני נמצא ולא לוותר על תפיסת העולם שלי, אני צריך לגייס את הכוחות שלי. אני חושב שיש לי כוחות בשביל לא לוותר ולנסות לצקת את תפיסת עולמי במערכת שבה אני חי.
במקרה זה מדובר בחברה שנקראה בזמנו "מצפה המעפיל". מצפה היה "מפעל צינורות פלסטיק המעפיל", שלימים שינה את אופיו וגם את מוצריו, הכניס שותף נוסף וקיבל את השם M.C.P שזה בעצם...
 
נשמע יותר טוב ללקוחות.

נשמע יותר טוב, יש לוגו ושם מעניין, ומאז שאני שם, במשך 14 שנה. אני חושב שאלה אולי השנים היפות ביותר בחיי הבוגרים, משום שאני מרגיש שאני מצליח למלא איזושהי שליחות שלי, כחלק מחברה גדולה לאומית שאני חי בה, וחברה עוד פחות גדולה , חברה בה אני חי ואני קם לעבוד בה יום יום. שם אני מוצא יכולת לתת ביטוי לתפיסת העולם שלי ולשליחות שלי. אני יכול להגיד במילה אחת: אנשים.

 
נחזור רגע 14 שנה אחורה. באת אחרי ניהול של מפעלים גדולים: פלרם מפעל גדול, גניגר- אותו  דבר אפשר לומר עליו. וככה אמרת על MCP : מין בית מלאכה, מן מפעלון קטן, איזה מחזור כספים היה לו אז?
לפי מיטב זכרוני זה היה מחזור כספים של כ- 4 מליון דולר בשנה. עבדו בו 32 איש.
ואם אני קופץ להיום?
היום זה מפעל שמייצר ומוכר כ- 40 מליון דולר בשנה, מזה 85% לייצוא, ומעסיק כ- 165 עובדים.

 

אתה מדבר על מפעל שקפץ פי 10, והיום הוא מייצא וכבר ממוקם במקום מאוד מכובד בעולם בתחום. התחום זה אריזות...
אריזות מיוחדות לשוק המזון.
מה הנוסחא? כשבאת לשם בהתחלה, מה הדברים הראשונים שעשית? מה עם תפיסת העולם המיוחדת הזאת שאתה מדבר עליה, של אנשים? מה הבאת?
רגע, צריך לא לטעות. יש כמובן גם תפיסת עולם, וגם כללים וגם דרך להפעיל מערכת עסקית. במקרה זה זו תעשייה שממנה אני לא מתכוון לחרוג, רק אני רואה אותה באופן מסוים. כשלושה חודשים אחרי שהגעתי הכנתי תוכנית עסקית שקראנו לה שלב א', שמציגה מטרה עסקית לחברה, שצריכה לצמוח לסדר גודל של כ- 10 מליון דולר מכירות בתוך שנתיים וחצי שלוש.
אז זה נראה משימה עם רף מאוד גבוה.
זה נראה משימה עם רף גבוה, מלווה בלא מעט- הייתי אומר- הומור, הומור חיובי של האנשים המקומיים.
שצחקו
קצת.
ככה אמרו: על מה האיש מדבר, מפנטז?
כן, במהלך התוכנית הזאת, אחת המשימות הייתה לצרף שותף חיצוני שישמש כמנוף לפיתוח עסקי ואומנם זה נעשה, והחברה צמחה. לאחר מכן הכנו תוכנית עסקית שלב ב' שאמרה שהחברה צריכה לצמוח לכדי חברה של כ- 20 מליון דולר מכירות, וכן הלאה וכן הלאה.

 
אנחנו כל הזמן עם תוכנית עסקית של כשלוש שנים קדימה, והאוריינטציה העיקרית היא כמובן אוריינטציה שיווקית שאני מביא איתי, למרות שאני במקורי איש ייצור בתעשייה. אני מאמין שהאוריינטציה חייבת להיות אוריינטציה שיווקית, והמערכת השיווקית כמובן מושכת אחריה את כל המערכת כולה, וכל הנגזרות הן נגזרות של הפעילות השיווקית. שיווק וייצור צריך לדעת לעשות, זה דבר מאוד מאוד מאוד לא פשוט, ואם נדבר על זה אחר כך יותר בפירוט אז אני אנסה להסביר או להגיד מה מסתתר מאחרי המילים שאני אומר מאוד מאוד מאוד לא פשוט, זה לא רק לפרוטוקול.

לקחת על עצמך גם את הניהול, גם את השיווק, זה נראה לך נכון בסיטואציה כמו שהיית?
בשביל לענות לשאלה הזאת אני רוצה להגיד שאני רואה בתפקידי כמנכ"ל, אני אומר את זה עוד פעם במיטב הענווה שיש בי, אני רואה שליח של העובדים שעובדים עמי. אני קם בבוקר בשביל להוביל את האנשים שעובדים איתי, וסביבי וליידי, ולסייע להם בתפקידם. ובכל מקום שאני יכול להימצא כמנכ"ל, כמוביל של המערכת, שם אני נמצא. וככל שאני לוקח על עצמי יותר תפקידים, שהם תפקידים מרכזיים לפי דעתי, שעוברים דרך הסדר היומיומי שלי, אני מצליח לסייע למערכת יותר.
 
אתה אומר: אני מעמיד את העובדים בראש, אני רואה בהם אבני היסוד שמבחינתי אפשר לקדם את העסק. איך עושים את זה? סליחה שאני שואל אולי שאלה קצת בנאלית, אבל איך גורמים לעובד שהתרגל אולי לסיטואציה אחרת שלא מעריכים אותו, שלא מקדמים אותו, שלא מקשיבים לו תמיד? אחד הדברים הקשים שאני שומע לפעמים בארגונים, שעובדים אומרים לי: אנחנו שקופים. אתה יודע, לא רואים אותנו. איך אתה התמודדת עם העניין? 

אני חי בעולם שיש סביבו אידיאולוגיה שאני לא מוותר עליה גם במעשה היומיומי, ואם אימצתי לעצמי את האמירה, אני חושב שאמר את זה מרטין לותר קינג, ש"כל האנשים שווים", אז אני מאמין בזה באמת. מבחינתי כל עובד ועובדת, אם הוא בסוף קו הייצור, או אם הוא במשרד או אם הוא מנכ"ל, הם אנשים שווים. במהות של האמירה הם בני אדם שווים והם בקומה שלי, וככה אני נוהג איתם.
 
אנשים יכולים לקחת את מה שאתה אומר ולנצל את זה. הבנאדם מאמין בנו, נותן בנו אמון, אני אחפף קצת בהגעה שלי לעבודה, אני אשתדל בדברים מסוימים לעשות הנחות לעצמי. מה אתה עושה עם עובד שלא מיישם את מה שאתה מביא איתך, את כל האמון הזה והרצון הטוב לדבר איתו בגובה העיניים, איך אתה נוהג?
אני לא יכול, או לא רוצה, לתת תשובות פרקטיות יומיומיות, למרות שאני מאוד מאוד מאוד מעורב בנושא היומיומי. אני פוגש את האנשים יום יום. אני מדבר עם האנשים.
אני לא מאמין בכוח אחר. אני רוצה להוביל אותך ברשותך לספר שאני יודע שלאחרונה עיינת בו שנקרא "תיאוריה Z", שנכתב ע"י פרופ' וויליאם אוצ'י.
אוצ'י? זה שם יפני קצת.
שם יפני אבל הוא פרופסור בארה"ב שכתב ספר שנקרא "תיאוריה Z". וזה נקרא "תיאוריה Z" כי יש גם X ויש Y. נגיד בקצרה מה זה ה- X וה- Y.
ה- X זאת התפיסה האמריקאית שאומרת שעל מנהלים להתייחס לעובדים כאל אנשים לא מוצלחים. אנשים שחייבים להטיל עליהם מרות, להזיז אותם ממקום למקום, גם להחליף אותם בטווחי זמן קצרים, והייתי אומר במילה בוטה גם להיות שוטרים שלהם. מילה אחרת אולי להגיד: אנשים שהם בעצם לא אנשים טובים. צריך להוציא מהם בכוח אם אפשר, ואם אי אפשר להוציא מהם בכוח צריך להזיז אותם למקום אחר.

 

ה- Y זאת התפיסה שמבטאים היפנים, שאומרת שכל האנשים הם אנשים טובים, והתפקיד של המנהלים זה לחבק אותם. אבל ממש, לחבק אותם ולחנוך אותם ולעורר בהם זהות, ולשדר להם אריכות ימים במקום עבודתם, וביטחון במקום עבודתם.
ואלו שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין. אותו פרופסור אוצ'י ניסה לעשות אינטגרציה בין שתי התפיסות האלה לגבי חברות ענק בשוק האמריקאי.
לעשות איזושהי אינטגרציה של שתי התפיסות, ולנסות ליישם את זה עם מנהלים בחברות הגדולות האלה, ITNT וכאלה. לא זאת הנקודה מבחינתי עכשיו לדבר על מה הוא עשה ואיפה, אבל התובנה מזה היא לפי דעתי מאוד קוטבית ומאוד ברורה, וגם כמובן שאני מתחבר לתפיסה הזאת שנקראת Y היפנית, ואני מאוד מאמין בזה.
זו גם חלק מהתשובה שאני יכול לתת לך, על מישהו שיכול לנצל את אופיי ולעשות דבר שלא ראוי מבחינת המערכת. אז בעניין הזה אני יכול להגיד לך שני דברים: א' - שאני לא חושש ואני מעדיף להאמין באנשים. אני מאמין באנשים ואוהב אותם, אז אני לוקח בחשבון שמישהו יסדר אותי, נו אז הוא סידר אותי, לבריאות.

 

  לתת דוגמה אישית

זאת אומרת שאתה לא תיפגע, לא תיקח את זה אישי.
ממש לא אני לא חושש מזה. מאחר ואני מאמין באנשים, אני חושב שמיעוט שבמיעוט הם אנשים שמנצלים במסגרת כזאת אפשרויות בשביל ליהנות על חשבון המערכת. כמנכ"ל אתה צריך להיות כמובן בעל מקצוע, אתה צריך להבין בכלכלה, אתה צריך להבין בכספים, אתה צריך להבין במטריה שבה אתה עוסק, אבל אתה צריך להיות קרוב לאנשים ולהראות להם דוגמא אישית, ואני מאמין שאנשים מתחברים לזה.

מה השיר הבא שאתה רוצה לשמוע?
גוונים. של הגבעטרון...

 

גוונים   /  מילים: חיים קינן   לחן: יגאל גורדון   ביצוע: הגבעטרון

 

אמרת לי שתעשייה זו ריצה למרחקים ארוכים
או אה, ועוד איך. אני רוצה להגיד איך אני רואה את זה. אני מאמין בתעשייה, ואני מאמין בתעשייה לטווח ארוך, ואני מאמין מאוד בייצוא ובהגדלת תעסוקה ובתוכניות עסקיות לטווח ארוך. כמובן שום דבר לא באופן עיוור, וזה כמובן ריצה למרחקים ארוכים.
 
את האמירות, את הטייטלים אנחנו צריכים לפרוט לעשייה
כשאתה מציב תוכנית עסקית לטווח ארוך אתה מציב לעצמך מטרה, ואתה אומר: פני לאן? איפה אני רוצה להיות? ומזה אתה גוזר את הפעילות היומיומית שלך, ואת הפעילות השבועית והחודשית והשנתית, ויחד עם כל האנשים שעובדים איתך אתה עושה את העבודה.
זו עבודה מאוד קשה איך מתרגמים תוכנית עסקית במושגים עסקיים, שגם לא כל אחד מהאנשים שסובבים אותך יודע את השפה הזאת. לא כל אחד יודע לקרוא מאזן ולהבחין בין נכסים ובין התחייבויות, מימון כזה ומימון אחר. איך אתה מתרגם את זה למושגים אופרטיביים, תפעוליים, ומשתף בזה את הצוות והולך איתו קדימה? אני אומר לעצמי: רק אם אתה נמצא יחד עם כולם בשטח יום-יום, ועושה את העבודה יחד עם האנשים, וזה מה שאני עושה.

מגייס שותפי עשייה

עוד מילה לפני הייצוא. מאוד חשוב לי לשמוע על הייצוא ועל השיווק שאתה עושה, אבל אני רוצה לקחת את האמירה שלך לשאלה, כי כשאתה מכין תוכנית עסקית שהיא באמת מציבה יעדים ברורים אתה צריך לגייס את הגוורדיה של המנהלים לטובת העניין, אתה צריך שיהיו לך שותפי עשייה, אתה אומר אני בונה את התוכנית, אני או אנחנו, איך נבנית התוכנית הזאת? היא נבנית מתוך חשיבה כוללת של ההנהלה? הם שותפים לכל פרטי התוכנית העסקית?
 
אגיד בקצרה שכן. כמובן שצריך להוביל דברים, צריך מנהיגות, צריך לדעת איך להכין תוכנית נכונה בראשי פרקים. לתרגם אותה למושגים שכולם מבינים, ובוודאי שכן, יושב צוות גדול של אנשים שהם, אני קורא להם "הנהלה", הם בעצם מנהלי או אחראי המחלקות במערכת התעשייתית. וזה מוצג להם בעזרים מודרניים, עם מקרן, עם מצגת של Power Point ברורה, ומסבירים כל דבר, ומדברים על כל דבר ומתייעצים. והחשוב, כמו שכל מנהל צריך לדעת לעשות, זה לקבל בסוף החלטות ולסכם את הדברים ולבצע החלטות. ואפשר גם לטעות.
 
יש פונקציה שנקראת מנהל שיווק במפעל?
אין פונקציה שנקראת מנהל שיווק. יש אנשי שיווק, יש אחראי שיווק ביניים, ניהול השיווק נמצא על שולחנו של המנכ"ל.
ואיך המנכ"ל, שהוא גם מנכ"ל וגם איש של אנשים וגם איש של מנהלים וגם מנהל שיווק, מתמודד עם כל הנושאים האלה?

מאחר והדברים שכבר אמרתי קודם מדברים על אוריינטציה שיווקית, אני רואה בזה את העיסוק מספר אחד של התעשייה שבה אני עוסק.
התעשייה המסורתית.
התעשייה המסורתית שבה אני עוסק, ואני רואה מתפקידי להיות בראש המערכת הזאת. איך אומרים, לא בשביל להיות איזה ג'לוב גדול, אלא בשביל להיות מעורב עם כל מה שצריך להיות מעורב. בשביל להיות מסוגל גם להוביל את זה במעשה היומיומי וגם להיות מסוגל לקבל החלטות.
אני אגיד למה אני מתכוון בשתי דוגמאות: במעשה היומיומי זה דבר שאתה יוצק אותו כנורמה או ככללי התנהגות, למשל בתקשורת. לא יכול להיות מצב שיום אחד ייכנס מכתב או אימייל מלקוח בחו"ל, בכל מקום שלא יהיה, אם זה יהיה באוסטרליה או בניו זילנד או בלוס אנג'לס בארה"ב, שהוא לא יקבל באותו יום תשובה.
באותו יום. אין יום שהוא לא מקבל תשובה. במקרה הגרוע מבחינתו הוא מקבל תשובה ממזכירות מחלקת הייצור שאיש זה וזה לא נמצא היום במשרד, והודעתו נמסרה והוא יקבל תשובה מחר.
 
זה סטנדרט שאתה הכנסת?
זה סטנדרט, כן. סטנדרט שהוא חלק בלתי נפרד מהעבודה היומיומית. אין דבר כזה שלא מקבלים תשובה. אחרי זה אני אתייחס איך זה מסתדר עם סך כל הפעילות שלנו. זה חלק אחד.
החלק השני זה בשביל להבין את המבנה הנכון, נגיד של השוק האנגלי: מי המתחרים, מי המוצרים הנדרשים, מה רמות המחירים. אני לא יכול לעשות את זה במושגים שלי דרך האזנה למתווכים או אנשי משנה, אני חייב להיות בשטח. אנחנו נפגשים עם הלקוחות עצמם, עם המשתמשים הסופיים, אנחנו מבינים בדיוק מה הם רוצים, איזה סוג של מוצר הם צריכים, איזה רמות מחיר הם צריכים, ואת זה מביאים חזרה לשולחן.
 
מי זה אנחנו כשאתה אומר?
אנחנו זה אני עם אותו איש שיווק שהוא מיועד או אחראי על אותו אזור שאני מדבר עליו, שאנחנו עושים את זה ביחד. אני אמור להכיר כמעט את כל הלקוחות הפעילים שיש לנו בחו"ל.
ואתה מביא את התובנות או את הרעיונות או את הבקשות חזרה לשולחן?

שולחן העיצוב. וכמובן מתרגמים את זה למושגים של ייצור ושל תפעול ושל לוחות זמנים ושל הצטיידות בכושר ייצור שצריכה להיות. אם בתוכנית העסקית מופיע שאתה גדל באיקס אחוזים, אז באיקס אחוזים בשביל לגדול צריך להשקיע השקעות, ובדרך כלל את ההשקעות חייבים להשקיע הרבה יותר מוקדם מהמועד שהביקושים מגיעים.

אתה צריך להיות מסוגל גם לחשוב וגם להאמין בזה וגם להיות מספיק נחוש בשביל להביא את זה לקבלת החלטות. זה לא דבר קל לקבל החלטה להשקיע עכשיו מליון או מליון וחצי דולר בקו ייצור, שנה לפני שהוא מתמלא בביקושים מהשוק. אבל אם אתה מצליח לפגוש את המועד הנכון בין רמת ההצטיידות לנפח הביקושים שלך, אז אתה מצליח לעשות את זה, וזה דורש הרבה מאוד עבודה.

 

דורש עבודה וזה דורש עוד שני דברים, אני שומע שזה דורש אומץ לקבל החלטות שהמשמעות הכספית שלהם היא לא קטנה, וזה דורש הסתכלות ארוכה, אסטרטגיה, חזון.
 
בהחלט. אין ספק, זה דבר שמותר שיקרה בדיון של מקבלי ההחלטות, בדרך כלל במועצת המנהלים, אני נתקל בקטבים. מול הנטייה שלי או הרצון שלי לקדם את הדברים ולצמוח, עומדת עמדה מאוד ברורה של חשש ואי ביטחון במה שיקרה. ואצלנו הבעיה גם בשערי מטבע, וגם בבעיות פוליטיות, וכל מה שאנחנו מכירים מסביב, ובכלל לייצא ממדינת ישראל, ועוד לבנות על זה, זה דבר מאוד מאוד לא פשוט.
 
עם מי אתה מתייעץ כשאתה בדילמה?
האמת היא שזאת שאלה... כל בנאדם, אפשר לשאול אותו את השאלה הזאת. אני מתייעץ עם מי שאני מאמין שהוא יכול באמת לסייע בחשיבה ובקבלת ההחלטה. אין טעם להתייעץ עם מישהו שאתה שואל אותו, והוא אומר דבר שאתה מראש אומר שלא תקבל אותו. אבל יש תמיד במערכת איש או שניים שמכירים את הדברים היטב וההתייעצות איתם היא התייעצות בונה.

 

 
סיפרת שאתה איש רוחב
אני עובד לרוחב משום שאני עובד במקביל על כל הדברים שאני חושב שהם חשובים, בניגוד לאפשרות שאני אעבוד בשיטה של סולם מלמעלה למטה. אין לי הירארכיה של עיסוקים. אני יכול לטפל בהשקעות, ובייצוא, ובעובד ייצוא שאשתו חולה. אני רואה מחובתי לטפל בכל הדברים במקביל, וזה נקרא רוחב. אתה שם את הדברים לרוחב השולחן ואתה מרחיב את השולחן לפי מידת הצרכים של המערכת, או לפי תפיסתי.
 
מהם סדרי העדיפויות שאתה מגיע בבוקר לעבודה? יום טיפוסי בחייו של מנכ"ל M.C.P, מתי אתה מגיע?
שבע. הדבר הראשון שאני עושה לפני כל דבר אחר, אני עובר על כל החומר. כל החומר של M.C.P עובר דרך שולחני, כל הדואר הנכנס, מחשבוניות שהולכות להנהלת חשבונות דרך הזמנות, אימיילים של ייצוא, דרך התכתבות בשוק המקומי, הכל נכנס. יש תיקים לכל דבר והם מונחים על שולחני על בסיס יומיומי.

הדבר הראשון שאני עושה, אני עובר על הכל ומסמן את התייחסותי בצורה כזאת או אחרת, ומשחרר את זה לחלוקה, זאת אומרת להקטין למינימום את התלות או את הצורך של אנשים שעובדים איתי לחכות לתשובות ממני.
לאחר מכן אני מתחיל סדר יום שהיה מוכן יום קודם כמובן. יש לנו יומן פגישות, יש דף כתוב כל ערב עם מזכירת החברה משבע בבוקר ועד סוף היום מה קורה כל שעה במשך היום ואיפה אני נמצא.

אתה מנחה אותה על סדרי עדיפויות?
לא צריך, זה כתוב. אם צריך, אנחנו עושים תוך כדי את השינויים.
מה קורה כשמשתבש העניין כשפתאום צץ איזה אירוע חלילה לא עלינו.
אז מוסיפים עוד חצי שעת עבודה ביום.
יש לך?
יש, יש!
אתה אומר אני לא אוריד חלילה אני אוסיף למצב הקיים. תגיד, רוח המפקד, מושג מהצבא, אגב איפה היית בצבא חייא?
אני בחיל הים. שייטת 13. לוחם
זוכר את הימים האלה?
בטח, זה חלק ממני.

אתה משמש מודל לעובדים? איך לדעתך המושג "רוח המפקד" בא לידי ביטוי בניהול?
אני לא כל כך אוהב את ההקבלות בין צבא לחיים אזרחיים, כי המילה מפקד יש בה תוכן. בצבא יש סדר של פקודות שעוברות מאחד לשני. בחיים שהם לא בצבא, שאני מכיר, לא נותנים פקודות אבל מקבלים החלטות.
קרא לזה הוראות
מקבלים החלטות קודם כל, ואחרי זה מעבירים הנחיות ואחרי זה מעבירים הוראות ואחרי זה מתחברים לצווארי בקבוק עוד יותר קרוב לשטח ומנסים לפתור בעיות, בוודאי, אבל לא נותנים פקודות, והנושא של דוגמא אישית הוא שאתה קורא לו רוח.
רוח. הדגש הוא על רוח לא על המפקד
רוח המנהל הוא כמובן דבר בעיניי עיקרי, ולכן אני גם חי בשלום עם עצמי בנושא של משמעת של העובדים, אני לא שוטר שלהם. אני עובד יחד איתם ואני מאמין שהם רוכשים לעצמם, תוך כדי עבודה משותפת, את המשמעת הפנימית שאני מצפה לה.
 
יש פה משהו קצת חינוכי
בוודאי
כשדיברת על תיאורית X ו – Y אמרת: אני שם את עצמי במקום שסומך, במקום שמפרגן, במקום שמעריך, במקום שמאמין, אז אני מאמין שאנשים ישתנו, גם אם לצורך העניין הם לא היו כאלה.  הרי אתה לא קיבלת חבורה כזאת אני מניח? באת למפעלון, בית מלאכה, היה צריך לעצב את האנשים ואתה עדיין בגישה שזה מוכיח את עצמו.

קודם כל יש מבחן תוצאה. ומבחן התוצאה כשהוא לאורך זמן. וככל שהזמן ארוך יותר אתה מקבל ביטחון. כשאני אומר מבחן תוצאה זה שחברה עסקית תעשייתית שמסיימת שנה אחרי שנה את עבודתה ברווח, והמאזן שלה יציב וההתנהלות הכספית ותזרים המזומנים הם יציבים, אז זה איזשהו מבחן תוצאה. ואם ניתן לעשות, ואני מאמין שניתן לעשות את זה בצורה הזאת, ואני יודע שיש בדרך הזאת הרבה מאוד סימני שאלה להרבה מאוד אנשים. ויש גם הרבה מאוד שחושבים אחרת ואני לא רוצה להגיד שהם טועים. אין אצלי אנשים שמפוטרים מהעבודה.
 
אין אנשים מפוטרים?
אין אנשים מפוטרים. עובדים היום ב - M.C.P עובדת קבוצה של קרוב לעשרה אנשים שהם אנשים שעברו את גיל הפרישה, והם ממשיכים לעבוד והם ימשיכו כל עוד הם יחליטו שהם רוצים להמשיך לעבוד. הם לא יצאו מהעבודה אלא אם כן הם יבקשו להפסיק לעבוד. אין עובד שמסיים את עבודתו כי בשוק העבודה יש עובדים טובים יותר, אין דבר כזה. וכל תפקיד, אבל כל תפקיד, למעט דברים יוצאים מגדר הרגיל שאני מתקשה לזכור אותם, אני אולי אציין אחד או שניים, כל תפקיד שמתפנה במערכת הניהולית הפנימית מקבל זכות סירוב ראשונה מאחד מהעובדים או מהעובדות של M.C.P ואחרי זה מהחברים או החברות של קיבוץ המעפיל.

 

כשעובד יודע שמקומו מובטח אז הוא הרבה יותר שקט, יותר שבע רצון שאתה דואג לו. מצד שני עובד גם יכול לרדת מאוד בתפוקות.
נכון.
אתה עובר על זה לסדר היום?
אני לא, אני לא שוטר של העובדים, ולכן יש מבחן תוצאה. אני לא בטוח שיש מישהו שיש לו שולחן ערוך להגיד באיזה דרך הטובה ביותר מתנהלים במערכת. יש מי שאומר שבשיטה האמריקאית כל שנה אתה אמור להחליף 10% מן העובדים משום שזה עושה פרשינג של המערכת, והסברים לזה יש מכאן ועד הודעה חדשה, ויש מי שחושב אחרת.

אני במקרה הזה חושב אחרת ואני רוצה להדגיש: זה לא נטול קשיים. מניפת הקשיים היא עצומה ביום-יום, ואני חושב שהיכולת והכוח להתמודד עם זה בא כחלק מתפיסת עולם בסיסית שיש לך כבנאדם איך מתנהלים בכלל בעולם הזה, איך מתנהלים עם אנשים, וזה כולל גם חברה עסקית. אין בנאדם מבחינתי שאין לו תיקון בעולם הזה, אני לא מוותר על אף בנאדם.
איך זה מתחבר עם רווח והפסד? זאת שאלה ששואלים רבים.
אני מניח.
כן, אז אני אומר לך, נדמה לי שכבר דיברנו על זה באיזה שיחה שהייתה לנו, שאם שנים היה נאמר בכל האקדמיה של מנהל עסקים או בכלכלה, שמטרת הרווח זה להשיג מקסימום רווח, נכון? מטרת העסק זה להשיג מקסימום רווח? אז אני אומר בוודאות, מבחינתי בלבד, על אחריותי בלבד, שאני קורא לזה רווח מספק. ובדלתא שבין מקסימום רווח לרווח מספק נכנסים מבחינתי האנשים, ושביעות הרצון שלהם, ורמת ההשתכרות שלהם, והביטחון האישי שלהם והיכולת שלי לטפל בהם כמו שאני מטפל בבני משפחתי.

 
חייא אנחנו נעבור לשיר...
ניקח את נעמי שמר, "על כל אלה"
אתה אוהב אותה, אני רואה לפי החיוך
אוהו

 

על כל אלה   /   מילים, לחן, ביצוע: נעמי שמר

 

שמור אלי על זה הבית / על הגן, על החומה / מיגון, מפחד פתע  /  וממלחמה 
שמור על המעט שיש לי / על האור ועל הטף / על הפרי שלא הבשיל עוד / ושנאסף 

על כל אלה, על כל אלה / שמור נא לי אלי הטוב / על הדבש ועל העוקץ / על המר והמתוק
אל נא תעקור נטוע / אל תשכח את התקווה / השיבני ואשובה / אל הארץ הטובה 

הדברים שהצגת קודם מתחברים לספר שנתת לי לקרוא על תיאורית ה – Z,  ששם עובדים שהתעסוקה שלהם היא לאורך כל השנים ביפן. אנחנו מדברים על יפן של 1985-6.
לפני 30 שנה.
30 שנה בערך, עובדים ששותפים לחלק גדול מההחלטות, שותפים במובן שהם מביעים את דעתם. איך זה עובד אצלך? אתה יכול לסגור לנו את המעגל בנושא הזה?
בלגן אחד גדול. אני לא בטוח שאני יודע להגדיר את זה. עברו במשך השנים על השולחן, על הכיסא בשולחן שלנו, יותר מיועץ ניהולי ארגוני אחד, והמרחק בינם לביני הוא כרחוק מזרח ממערב, ואינני בטוח בכלל שאני צודק והם טועים, ובכל זאת אני ממשיך בדרכי.

 

מה אמרו לך היועצים?
שצריך לשנות את המבנה הארגוני ולייצר ממשקים שונים מהקיימים.
 יותר היררכיה, יותר אחריות וסמכות לכל אחד?
יותר פיזור. יותר ממלאי תפקידים עם ממשקים שונים בינם לבין העובדים לביני.
אז למה אתה לא עושה את זה?

אתן לך דוגמא למה אני מתכוון, אבל על כל דבר שאני אתן לך דוגמא- אפשר גם להגיד את הצד ההפוך של זה, ואינני בטוח שהוא לא נכון. לי זה מתאים. מגיע אלי לשיחה עובד ששמו רעאד, עובד מוסלמי מהכפר קלנסווה שאני פוגש אותו ברצפת אולם הייצור כל בוקר, ואני רואה שפניו לא טובים, ואני מחליט להזמין אותו אלי לשיחה, ותוך כדי שיחה הוא מספר לי ששלושה מילדיו מקבלים תרופות שאינם בסל התרופות.
שזה הרבה כסף.
שזה הרבה כסף, זה גם הרבה דאבון לב ובכלל דבר קשה.

 

ואני יושב איתו, ואנחנו מתרגמים את התרופות האלה לסכום חודשי. אני אגב מאמין לו במאה אחוז, לכל מה שהוא אומר לי. ואחרי שמתרגמים את זה אני שולח אותו, ונותן הנחיה לחשבות השכר שלנו את הסכום הזה, שלא חשוב מהו, לצרף לו לשכר החודשי.

הדבר החשוב מבחינתי זה היכולת שלי, מאחר ואני עוסק באנשים ישירות בתפקידי כאחראי על משאבי אנוש, לטפל בכל איש בנפרד, ולשמוע אותו, ולקבל את ההחלטה על פי הדוגמא שנתתי לך. דבר שאינני בטוח שהיה קורה אם היה מנהל או מנהלת משאבי אנוש, שהדברים צריכים לעבור דרך ממשק נוסף, שאו שהוא היה מוריד את זה על הסף מסיבות אולי מוצדקות, כי אין איזה תקדים וכו' וכו'.

אני כבר לא מדבר על הברית שנוצרת באותו מקרה ביני ובין אותו עובד, שאני חושב שהיא ברית מבורכת.
מעבר לזה אני לא רוצה להגיד כלום, ככה אני עובד. זה מבנה בלתי אמצעי עם ממשקים מאוד קצרים ביני לבין ממלאי התפקידים ב - M.C.P ואני רואה בזה את מידת השירות הכי גדולה שאני מסוגל לתת למערכת.
 
תראה, אתה לא צריך להגיד כלום, כי אני מחזיק ביד חוברת שנקראת "תעשייה עולם ומלואו על דה ועל הא".  לפחות חצי מהחוברת זה מכתבי תודה ומסתבר שאנשים יודעים להעריך את זה.  זה לא עובר ככה בחלל האוויר, אלא זה כנראה גם מקבל ביטוי בכל מיני וורסיות. ואני יכול להגיד לך גם שאין רק מודלים ולפיהם צריך לעבוד.  אם זה מוכיח את עצמו, אתה מרגיש טוב, העובדים מרגישים טוב, המפעל מצליח, אז כנראה שזה מודל מנצח. אין מה לעשות. אני יודע שזה קשה.

אני מכיר את זה כשתפקידי כיועץ ארגוני זה להציג את מודל העבודה הנכון, אבל אנחנו מדברים על אנשים בסופו של דבר, והם גם צריכים להרגיש נוח שהם באים בבוקר, לבצע את מה שמתאים להם במידה מסוימת. אם אתה שומע את קולם אז אני חושב שאתה מקבל הרבה יותר. מהחוברת שלך למדתי שהאינטליגנציה הרגשית, אותה הכרה רגשית במצב של העובד, גם מגדילה את התפוקות משהו כמו 25%, בעיקר מגדילה את שביעות הרצון.
 
גם מחקרים מוכיחים את זה.
יש פה כנראה משהו שעובד ואתה יכול להרגיש עם זה מאוד נוח

תודה

 מה מבחינתך מעגל החוסן שלך במשפחה?
אני רוצה לספר משהו שאני חייב לספר אותו. הוא לא שייך למשפחה שלי, הוא שייך לקיבוץ רמת יוחנן. אני סיימתי קרוב לחמש שנות שירות בחיל הים, חזרתי הביתה נהייתי רועה צאן.
מבחירה?
מבחירה, מבחירה. עבדתי הרבה שנים, ריכזתי את ענף הצאן והייתה לי זכות לעבוד עם ארבעה חברים ותיקים ברמת יוחנן, שכל ארבעתם היו אנשי ספר, מחלוצי ענף הצאן בארץ, ואני זכיתי לשנים של השראה מהם שאני חייב להם אותה ואני לא יכול לשכוח את זה, חשוב לי לציין. אני במקורי בכלל רועה צאן. אני בא מהצד ההומאני ולא מהצד ה...
 
זאת אומרת יכולנו באותה מידה לקיים שיחה על הטבע באחו...
יכול להיות. לגבי המשפחה, למשפחה באמת אני חייב המון, כי כל העולם של היהדות מאוד קרוב לליבי. אני לא איש דתי אבל אני מאוד מחובר ליהדות. היא מאוד מעניינת אותי. יש בי איזושהי אמונה שמלווה אותי, כן אמרנו את זה. היה לי דוד בירושלים, אח של אמא, עיניו מאירות שפשוט קשה לתאר
אדם דתי?

 

חי במאה שערים, רב בעירו, עובד הרבה מאוד שנים כנציג הרבנות הראשית באזור הצפון, מבקר את אחותו, אמא, ברמת יוחנן, משהו כמו אחת לארבעה שבועות, וביום המסוים הזה הוא נשאר ללון ברמת יוחנן, והוא נותן חוג למשנה לחברי רמת יוחנן. מי היה מאמין?
באמת מי היה מאמין?
מי היה מאמין. ולאחותו, אמא, יש סט כלים כשרים בבית, ולא נדבר על זה שאמא, מאחר והיא באה ממשפחה כזאת אז הנושא של היהדות, וחגים, ומועדים עבריים, והכל זה דברים שאני יכול לספר עליהם שעות. אספר סיפור קצר כמה שזה חזק באמת בתוכן של החיים שלי עד היום. לימים נישאתי והקמתי משפחה ושם אשתי לילי שאני מאוד אוהב אותה ו...

היא שומעת את זה.
אם היא שומעת, אני מתכוון לכל מילה. אין כמוה. ואנחנו נוסעים ביום שישי לירושלים, מחנים את הרכב במגרש הרוסים והולכים ברגל למאה שערים, ובאים לביתו של הדוד שלי שהוא רב במאה שערים. ואני הולך איתו לבית הכנסת, ואנחנו אוכלים את ארוחת ערב, עם אשתו ואיתו, ואחרי זה אנחנו הולכים עוד פעם ברגל למגרש הרוסים ונוסעים חזרה לרמת יוחנן.
 
אני יכול להעיד בביטחון מלא שהדוד הזה שלי ידע היטב שאיך הגעתי לירושלים ואיך חזרתי לירושלים, אבל הצורך שלו, הוא בא מאיזה מקום שהגשר בין דת לחולין היה חשוב לו מאין כמוהו, והביקור של בן אחותו הקיבוצניק אצלו בביתו במאה שערים אפשר לו לעשות את הדבר הזה, של אירוח של לילי ושלי ביום שישי בביתו במאה שערים.

אני ראיתי בזה גדולה עצומה, אני בכלל למדתי ממנו המון דברים, המון דברים איך שהוא דבק באמונתו, ויש על זה הרבה סיפורים אבל זה דבר שמאוד מייצג איזה אישיות. והיו לאמא, תודה לאל, עוד מספר אחים שכל אחד בתחומו, אגב כולם דתיים, אחד אפילו דתי דתי דתי דתי שאין כדוגמתו, שכשהוא רואה אישה אז הוא בכלל מסתובב, אבל החלק הזה במשפחה...

יש לנו גם משפחה מאוד גדולה אחת המשפחות הגדולות בארץ. יש לנו הנהלה של המשפחה שאני אפילו חבר בה, אנחנו עושים...

הנהלה של המשפחה?
הנהלה של המשפחה ויש לנו קרן של המשפחה. אנחנו עושים כנס שנתי בחנוכה של כל המשפחה.
מה גודל השבט?
כל השבט מגיעים למן מפגש כזה כ – 220 איש כל שנה, הדורות כבר מתחלפים כמובן.
יש תמיד מישהו מבני המשפחה, עכשיו זה כבר מהדור השלישי, שלוקח על עצמו את הניהול של המערכת הזאת, כולל המפגש השנתי. וכן, זה משהו באמת משהו מיוחד שאני אומר זכיתי.

 

 

בהחלט זכית
ממש זכיתי. אולי כשאני אומר זכיתי, אני רוצה להדגיש במה: באיזה רוח טובה. הייתי לא מזמן בניחום אבלים. במשפחתי בירושלים נפטרה אחת מבנות דודותיי, נפטרה בגיל כבר די מופלג. ואני יושב שעה ארוכה בבית הזה בירושלים, נכנסים ויוצאים אנשים, ואני לא שומע אף מילה אחת רעה, זה פשוט לא ניתן לתיאור, וזה מרומם לי את הרוח, שאני אפילו מתבייש להגיד כמה שמא אני אשמע פתטי, אבל באמת אני מרגיש שזכיתי בעניין.
 
ממש לא פתטי. אני מוכרח להגיד לך שהסיפור הזה מאוד מתחבר לי לגישה שלך, להסתכלות שלך על אנשים, אפילו, אתה יודע מה, יש אולי משהו גנטי לפעמים בהסתכלות הזאת, זה מעניין.
חייא, לצערנו הזמן כבר רץ ואנחנו צריכים לחתום את התוכנית. וככה, משפט אחרון לאן ואיך לשנים הבאות, איפה אתה?
אני עומד לסיים את תפקידי לאחר 14 שנה בניהול M.C.P ואני מתכוון להמשיך לעבוד. בתוך עבודתי הבאה אני מתכוון לשלב שליחות לשמה, זה עוד מוקדם מדי להגיד מה אבל באחד המגזרים בחברה הישראלית שקשור בעשייה, ואולי בחינוך לתעשייה, עם עיסוקים עסקיים אמיתיים שצריכים גם להראות תוצאות. אני מתכוון להתגייס לעניין הזה ולהמשיך לעבוד כל עוד אני יכול, ואני יכול.
 
רוח ההתנדבות לא פסה, יפה מאוד, אני מאחל לך המון המון הצלחה חייא, וכבר אמרתי לך ואני רוצה להגיד את זה עוד פעם: אתה באמת אדם מיוחד, אין מה לעשות.
תודה
אני אומר את זה לחיוב, אז שיהיה לך המון המון הצלחה. במה נסיים את הראיון?
עוד משהו של נעמי שמר: "אומרים ישנה ארץ"
תודה רבה

אומרים ישנה ארץ   /    מילים שאול טשרניחובסקי    לחן וביצוע:  נעמי שמר

אומרים ישנה ארץ / ארץ שכורת שמש / איה אותה ארץ / איפה אותה שמש 
אומרים ישנה ארץ / עמודיה שבעה / שבעה כוכבי לכת / צצים על כל גבעה 
איפה אותה ארץ / כוכבי אותה גבעה / מי ינחנו דרך / יגיד לי הנתיבה