מיכאל אילוז – מנכ"ל טבע נאות

אני יליד ירושלים, אמא שלי ירושלמית, אבי טברייני, ואלו היסודות שלי. גליל וציון

אני מנכ"ל טבע נאות, ניסחתי עכשיו את ה-speech   שלי לקולקציה הקרובה של spring 2014

יש לנו mission, אנחנו לא עושים business.

אנחנו בעצם רוצים להביא שמחה לאנשים, אנחנו לא רוצים למכור נעלים, למכור נעלים זה משעמם

 

כן, בצבע אדום, תן לי 37 שמחה אדום...

אני חושב שבתקופה האחרונה, ולדעתי זה ילווה אותנו בשנים הקרובות, קרה משהו מאד דרמטי בעולם, שאנשים עכשיו ממש נוכחים שהוא קיים, הכלכלה, הטכנולוגיה, ואני חושב שאנשים לא מחפשים רק את הפריט, את הדבר הפונקציונאלי וזהו. הם צריכים משהו מעבר לזה. אני חושב שאנו, מהגליל, מארץ הגליל, עלינו להביא לעולם בשורה, זה לא רק להביא נעלים. זה להביא נעלים עם שמחה. כשהמפיץ שלי, עכשיו היינו בווגאס, הוא אומר לי תגיד לי, מה סוד ההצלחה שלנו? אמרתי לו מה אתה לא יודע? ככה אני לוחש לו. הוא אומר לי מה סוד ההצלחה? אמרתי לו הכל בקופסה, תפתח, תראה, אנחנו נותנים לך שמחה בכל נעל, כי כשאתה פותח אותה, השמחה קופצת לתוך ליבו של הלקוח והוא קונה את הנעלים.

 

קצת הרבה יותר, זה נכון, זה הנתונים בכל העולם. נשים קונות יותר נעלים מגברים בצורה דרמטית.

זה יכול לנוע בין 50-60% יותר, כלומר אם גבר יקנה 3 זוגות בשנה בממוצע, אישה תקנה 6-7 זוגות,

ולכן נאות מבססת את עסקיה בעיקר לנשים, וכמובן היא לא זונחת את הגברים אבל באמת נשים עושות את הביזנס בנעלים.

אני מציע לך שתיתן לה אותו אחרת יהיו לך בעיות, זה מחיר נמוך כדי לקנות שקט עם האישה, לקנות לה שמחה

 

 

כן, אני בכל העולם, גם במנהטן ניגש לאנשים, ובעיקר לנשים כמובן, כי כשאני רואה את הנעל אני מזהה אותה מיד. אני זוכר פעם במנהטן ניגשתי לאישה שהלכה עם בעלה וילד, ואני אומר לה סליחה גברתי, אפשר לשאול אותך שאלה? היא קצת נבהלה ונרתעה אחורה ואמרה: מה אתה רוצה לשאול אותי? אמרתי: את נהנית מהנעלים שלך? היא אומרת: וואהו! נאות זה משהו פנטסטי! אמרתי לה: אני המנכ"ל. היא אומרת: מה? תן לי לחבק אותך

כן, ממש, יש אנשים בארצות הברית שאנחנו מקבלים את הקומפלימנטים שלהם בכל מיני אתרים. הם פשוט יודעים להגיד תודה בצורה מדהימה. You save my life", "you save my leg"" כל כך הרבה מחמאות אנחנו מקבלים, אנשים יודעים להעריך את נאות. גם בישראל מאד חשוב לי לשמוע את הצרכן הסופי שמשתמש עם המוצר, לדעת באמת איך הוא מרגיש. והרבה פעמים יש אנשים קצת זהירים כשאני פונה אליהם, אז יש לי כרטיס ביקור אישי שלי .

 

אישה דתייה שניגשתי אליה בתל אביב, בתחנת רכבת, היא אומרת סליחה אם אתה המנכ"ל תוכיח לי שאתה המנכ"ל, הוצאתי את כרטיס הביקור, והיא אומרת טוב, עכשיו אני אענה לך. ואז היא התחילה לספר לי ולענות לי על השאלות. אני מאמין שאם אכפת לך מהמוצר שלך ואכפת לך מהאנשים שמשתמשים בו, אז אתה צריך לדבר איתם, לא דרך. אנחנו עושים גם מחקרים ששואלים את הצרכנים מה הם רוצים ואיך הם מרגישים, אבל הקשר הישיר, הבלתי אמצעי עם הצרכן, לשמוע ממנו מה מפריע לו ומה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, זה החשוב ביותר בעיני ולפעמים הם גם נותנים לך עצה טובה.

 

אני יכול לתת לך דוגמה שאיששנו אותה אחר כך במחקר. לפני מספר שנים לא היו לנו נעלים שאפשר לצאת איתם לבילוי, לחתונה ולאירועים כאלה. הרבה צרכנים שפגשתי, שנועלים את כפכף אביב שלנו, את סנדל השחר, אמרו שמע, תעשה איזה נעל שאפשר לצאת איתה בערב, ככה עם  החבר, עם הבעל, ובסופו של דבר באמת עשינו מחקר ואנשים אמרו: אנחנו רוצים שתעשה לנו נעל עם הנוחות שאנחנו מכירים, אבל בנעל שנראית טוב.

 

כתוצאה מכך פיתחנו אסטרטגיה שלמה, שבאמת עכשיו אפשר להתחיל לראות אותה בחנויות שלנו.  בחו"ל זה כבר עובד חזק מאד וגם בארץ עכשיו. עשינו קולקציה שלמה שהיא casual dress ו- formal dress, בנינו את הקולקציות בהתאם לשימושים. בן אדם יכול ללכת לחופש ולבחור את הסנדל המתאים, ויש לי סיפור, אני גם אוהב למכור בחנויות...

 

 

פגשתי הרבה אנשים, יש לנו קו שנקרא "קורו" שאנשים היו לוקחים. כשהם לוקחים נעל ספורט הם לא צריכים יותר כלום. אמנם זה לא שיא ה- fashion ואתה לא יכול ללכת איתם לאירועים רשמיים, אבל אתה יכול לטייל, ללכת לבית המלון, להיפגש עם אנשים. זו נעל עור עם כל האלמנטים של הנוחות של נאות והיא פנטסטית. אז כן, בנוסף  אנשים גם אוהבים כשהם בוחרים צבע, להתאים את הצבע למכנסים ולחצאית, וחשוב לה הצבע של העונה. אם השנה זה כחול עמוק אז היא רוצה להיות עדכנית, להראות את עצמה. אבל בסוף היום אומרים אצלנו שאתה צריך שיהיה לך צבע אחד לפחות בחלון הראווה שנקרא שחור, כי למעלה מחמישים אחוז מהמכירות זה שחור. אבל אנשים גם רוצים צבע בחיים, אז אתה נותן להם את זה

 

ראיתי, שמתי לב

איזו מידה אתה, 43?

 

זו שאלה מורכבת, כי ספורטאים זה משהו אחר ונעל הליכה זה משהו אחר. קודם כל בוא נעשה אבחנה. אם אתה ספורטאי ואתה צריך נעל פונקציונאלית שעונה על צרכים מסוימים כמו הליכה מהירה, או כמו ריצה, או כמו כדורסל או כדורגל, אתה צריך נעל ייעודית. ולכן  מאד חשוב שהיא תהיה נעל מקצועית, שאתה לומד את האלמנטים שלה ואתה מקבל באמת את מה שמבטיחים לך. אתה צריך לעמוד על זה, כי יש הרבה חברות שנתקלתי בהן שמבטיחים הבטחה ולא תמיד מקיימים אותה. אבל בספורט יש בהחלט כמה חברות שאפשר לסמוך עליהם ואתה מקבל את ההבטחה, למרות שגם הן הלכו ל- fashion. אם ניקח את נייקי, יש להם נעלים מאד מקצועיות כמו הנעל של מייקל ג'ורדן בזמנו, ולצדן, נעלים מאד אופנתיות. כשאתה נכנס ל- Nike town במנהטן אתה חושב שנכנסת לבית אופנה, לא לחנות ספורט ממש.

 

ואנשים שמתרגלים, כף הרגל מלאה שרירים ועצמות, היא נושאת את כל הגוף. אם אתה לא יושב היא צריכה להרים אותך. אם הנעל תומכת בכל הגוף, ביציבה של הגוף שלך- אתה מרגיש את ההבדל. ובאותו רגע שאתה מרגיש את ההבדל, ולא סיפרו לך סיפורים, אתה לא צריך להרגיש את הנעל על הרגל. זה כמו שאתה לא צריך להרגיש את החגורה על הבטן. אם אתה מרגיש את החגורה על הבטן אז אתה יודע מה אתה צריך לעשות...

חלק ממך שאתה לא חש בו

נכון, זה כמו העור שלך על כף היד

 

זה עולם מלא. אחת מההתמחויות של נאות זה האימום. האימום זו צורת כף הרגל, שיש בה סוד גדול. לבחור אימום שהוא נוחות, שיש בו אלמנטים של רוחב, של גובה, של פריסה של כף הרגל בתוך המנעל בסופו של יום, וגם רפידה שתומכת בכל האלמנטים של כף הרגל כדי לחלק את כל העומסים. יש הרבה אנשים שהם אומרים שהם יודעים לעשות את זה אבל לא הרבה יודעים לעשות את זה באמת

 

אתה לוקח אותי לנוסטלגיה. השיר הראשון היה שיר של התיכון, ממש לא רחוק מכאן, בכפר חסידים. היינו חבורה של תלמידים שביניהם היו בכיתה שלי משה איבגי השחקן ודניאל בן סימון שהיה רק עכשיו ח"כ במפלגת העבודה, והיינו שרים את השירים האלה. שיר שדווקא עכשיו מאד מושמע זה: אנא בכח.

הוא בעיקר מדבר עם מבטא

 

השיר הזה הוא שיר נשמה יהודי. אני חושב שמי שחיבר את המוזיקה הזו קיבל ברכה. לקחת את המילים שאנחנו אומרים בכל תפילת שחרית ותפילת מנחה. אנחנו אומרים אותה ארבע פעמים ביום ועובדיה חממה הפך את זה מתפילה לפיוט, בשבילי זו נשמה יהודית ששרה

גם המוסיקה, המילים הם עוצמתיות כי הם מעולם המיסטיקה של היהודים

זו תפילה שאתה יכול לזרום איתה לעולמות אחרים

 

 

כן, אני שירתתי ברמת הגולן באוגדה 36, והיה חיל שפעם נקרא חיל הספקה, זו קצת היסטוריה... היתה קצינה מאד חמודה, קצינת אב"כ. אני הייתי עושה סיורים בגדודי הטנקים ועורך ביקורות, ועופרה היתה צריכה לערוך ביקורות אב"כ, אבל כל נוהלי הביקורת היו בחיל הספקה, אז אמרתי לה תבואי איתי, נהיה ביחד.

 

היה לה חבר. בסוף הסתבר שהוא היה סמ"פ בגדוד טנקים. אנחנו חברים טובים עד עצם היום הזה. יום אחד היא אמרה לי תשמע, אבא שלי מחפש מישהו, לעבודה. הייתי אז סרן צעיר ואמרתי לה טוב, תסדרי לי פגישה איתו. ואז ראש הלשכה של מיכאל שטראוס, רותי, מתקשרת אלי ואומרת לי שצריכה להיות לי פגישה עם מיכאל. באחד הימים הגעתי לבסיס צבאי וראיתי את מיכאל ואני לא מכיר אותו. לא היה אינטרנט כמו היום שאתה יכול להסתכל מי האנשים, אני מדבר על תחילת שנות השמונים, לא היו מחשבים.

 

מחלבה וגלידה. לא גדולים כמו היום,היינו בסה"כ 400 איש, היום הם מונים כ- 6000 איש, זה היה עולם אחר. אמרו לי שמע, זה מיכאל שטראוס. ראיתי בחור גבוה, מרשים, עם חולצה צבאית פתוחה, אני אומר לו חייל בוא הנה. הוא בא אלי, והוא מאד ממושמע.  אני אומר לו תסגור ת'כפתורים! והוא סוגר, ועונה: כן, מי אתה בבקשה? אני עונה: אני אילוז מיכאל. הוא איש גדול, לקח יד וטפח לי לתוך החזה בעוצמה ואומר לי אני חיכיתי לך יום שישי כל היום!

אני אומר לו: אני לא יודע מזה. אז, לא היו טלפונים ניידים כמו היום. היה לו מכשיר מיוחד גדול הוא הרים טלפון למזכירה ואמר לה תשמעי, הבחור כאן, יום שישי את קובעת לי איתו פגישה. הגעתי וזה לקח בדיוק כמה דקות. התחברתי לבן אדם, וביליתי בשטראוס 16 שנים נפלאות.

 

התחברנו. באמת, היתה לי תקופה מקסימה. זה היה בית ספר מדהים. היתה לי גם הזכות ללמוד וגם ללמד. מבחינתי זו הייתה אבן יסוד.

הפנימייה החקלאית, לחיות בקבוצה, לאהוב את האדמה ואת הנטיעות וכל מה שקשור לאדמה.

אח"כ בצבא, זה הביטחון של המדינה, ואתה בא לשטראוס ואתה רואה מה זה תעשייה. ואתה מתחבר וזו משפחה מדהימה.

הכנתי את עצמי למנכ"ל

היתה לי תכנית שלי. למדתי בטכניון קורס לניהול משאבי אנוש, ואחת המטלות שלקחתי על עצמי לבנות לעצמי תכנית פיתוח אישית. לפני כן לא היו מדברים בשטראוס על מה שאני עשיתי, וכתבתי לעצמי שאני רוצה להיות מנכ"ל. והמשמעות של להיות מנכ"ל, כשהכנתי לעצמי את התכנית, היתה לייצר מהם הפעולות, התפקידים והמקצועות שאני צריך ללמוד על מנת להיות מנכ"ל.

אני קבעתי לעצמי שתוך עשר שנים אני אהיה מנכ"ל, לקח לי 15 שנה, פספסתי...

 

לגמרי. כיוונתי את עצמי לגמרי, וזה מה שעשיתי, ובעקבות זה שהתחלתי להזיז את עצמי בתוך הארגון, התחלתי להזיז עוד מספר מנהלים בתוך הארגון ובעצם נהייתה ניעות תפקודית בתוך המערכת, ורוב המנהלים של שטראוס צמחו וגדלו בתוך הפירמה, וזזו מתפקיד לתפקיד עד שהגיעו לשיא הפירמידה להיות מנכ"ל

 

אני חושב שזה נותן המון כח. זה נותן הבנה עמוקה שאין לה תחליף. מצד שני גם חשוב ללמוד דברים אחרים. בזמני שלחנו אנשים ללמוד בארה"ב. היום אחד מהם הוא כבר ד"ר ואחד לצערי נפטר מדום לב, בזמנו שלחנו אותם ללמוד באוניברסיטה בארה"ב. והם גם חזרו, עבדו במחלבה בארה"ב וחזרו לעבוד אצלנו, חלק שלחנו לאירופה, וזה פשוט העשיר את הבן אדם בצורה בלתי רגילה וקיבלנו תמהיל של ידע ותרבויות שאתה לא יכול להשיג אותו בדרך כלל.

 

 

 

לא לא, בית. משפחה. הערכים בזמנו- ערכי המשפחה שהיתה לי הזכות ליהנות מהם, לשמר אותם וגם לפתח אותם. זה להרגיש שייך, ולהיות שייך, ובעצם אתה יודע שיש על מי לסמוך, אפילו שאף אחד לא אומר לך את זה אבל אתה יודע את זה, יש הרבה סיפורים על גברת שטראוס איך שהיא דאגה לאנשים בחברה.

 

גברת שטראוס זו האמא של מיכאל, הסבתא של עפרה. היתה לי הזכות לעבוד איתה, והיתה אומרת לי כשהייתה מסתובבת איתי בחצר, היתה אומרת לי: מיכאל אילוז, כבוד עולה כסף? אני אומר לה גברת שטראוס, לא, היא אומרת: לעשות הרבה! כלומר היה לה משהו שהיה אכפת לה מהאנשים, והיא היתה אוהבת לעשות כבוד. וזה הקסים אותי. כבש אותי.

 

 

מיכאל שטראוס ואחותו רעיה, שקיבלו את הפיקוד או ניהול של שטראוס, אני חושב שהיתה להם חכמה אדירה, שבאה כנראה עוד מההורים והם לקחו את זה עוד צעד אחד קדימה, והם גם הבינו שלנהל עסק משפחתי זאת אחריות. זאת אחריות לא פשוטה. אני אומר לך שהמנהלים הבכירים של שטראוס הם בותק של 16 ו- 25 ו- 30 שנה בשטראוס, אתה לא מאמין אבל ככה זה, ואתה יכול לראות מנהלים משטראוס שבעצם מסתובבים בכל התעשייה בישראל. צריך להיות טיפוס, לפי דעתי, שיכול לחיות במקום כזה

 

אני חושב שהגדולה של משפחת שטראוס היא שלמרות שהם היו משפחה, וזה היה עסק שלהם, פרטי, הם מעולם לא נתנו לנו להרגיש כך, כי מעולם לא גבה ליבם, אני הרגשתי שווה בין שווים. אף פעם לא חשתי שיש איזושהי משפחה שיושבת לך על הראש. יש עסק שצריך לנהל אותו, ולנהל אותו הכי מקצועי שאפשר, וזה מה שהיינו עושים

אין ספק

ערכים

 

זה היה  סיפור מעניין. אני בשטראוס עזבתי והלכתי לנהל חברה קטנה בשם תופיני סער, של קיבוץ סער. לימים מכרנו אותה לכרמית וסיימתי את תפקידי, ואז מישהו פנה אלי ואמר לי תשמע, יש תפקיד בנעלים, מעניין אותך?

אמרתי לו בטח, נעלים- פנטסטי!

כן. הוא אמר לי מה זה מעניין אותך?

אמרתי לו תשמע, בנעלים, אתה יודע מה זה, אתה יכול לתת לאנשים להרגיש חבל על הזמן!

 

הוא אמר לי תראה, בוופלים עשית וופל בריאות, וופל לחולי סכרת, אמרתי לו כן, גם פה אני אעשה נעלים הכי טובות בעולם. ואני לפני חופשה לארה"ב עם רעייתי והילדים,

אני הולך לראיון ואני אומר סורי, אני בחופשה, אני סיימתי תפקיד עכשיו ואני נוסע, ותוך כדי פקסים, כן אז היו פקסים והייתי צריך ללכת לבית הדואר, כי לא בכל  מקום היה פקס. וכשהגעתי לארץ היה לי חוזה, וכל המסמכים שקיבלתי מראים לי חברה פנטסטית, מצליחה ומשגשגת, רק שהמציאות היתה הפוכה לגמרי

 

כשהגעתי למפעל הבנתי שזאת חברה שבעצם פועלת בתוך קיבוץ, שהמשבר הקיבוצי נחת עליה בעוצמה בלתי רגילה

קיבוץ נאות מרדכי בגליל העליון, ובעצם אני מבין שהבנק מינה בן אדם שינהל את העסקים של הקיבוץ. דבר שלא היה לי כל כך מוכר לפניכן, ואני לאט לאט מתחיל להבין שיש חוב של למעלה מ- 120 מיליון ש"ח של הקיבוץ הזה לבנקים, ובעצם הבנקים שולטים בו ובפירמה.

 

לקיבוץ, ומה שקרה בעצם, "מנהלת ההסדר" מינתה את ישראל עוז לנהל את הפרויקט הזה. הוא הביא מנכ"ל, ואחרי שנה הוא סיים ואז הוא הביא אותי, ואז, אני לא אשכח את זה, אחרי איזה שבועיים הוא לוקח אותי לדפנה ואומר לי תשמע, צריך למכור את החברה. אני אומר לו מה? אתה הבאת אותי לכאן, אמרתי לו ישראל, אני הולך עכשיו הביתה, אני הולך ברגל, אני משאיר לך את האוטו ואני הולך ברגל.

 

עם הנעלים של נאות, אני מוריד אפילו את הנעלים

קניתי אותם! אמרתי לו עם הנעלים שלי אני הולך. הוא אומר לי בוא, תשמע, ובאמת היתה לי חוויה לא נעימה. גם חברה במשבר, שאתה מבין שיש לה חובות מכל עבר, ויש חובות לספקים, יש חובות לבנקים, יש חוב בכל פינה. כל טלפון שהייתי מקבל, הייתי נדרך. מישהו אומר לי באנגלית: אדוני היקר, אתה חייב לי מיליון יורו. אני אומר לו סליחה? מי אתה? הוא אומר לי אני הספק הראשי של הרפידות שלך. וככה זה מתגלגל, ותוך שלושה חודשים, אני חייב להגיד, במאמץ עילאי, הפכנו את החברה מהפסדית לרווחית. בצורה מדהימה. כשישראל ראה את זה...

 

לא את החוב, הפכנו את החברה מהפסדית לרווחית. הבנק לא האמין שהוא ראה את זה

 

אני הבנתי שני דברים מיד. אחד: אנחנו לא בית מלאכה, אנחנו תעשייה. בקיבוץ יש משהו בתרבות הארגונית הקיבוצית, שבוא נגיד אם אני עושה השוואה בין שטראוס לטבע נאות, היה קצת פער ביניהם, ולימים הפכנו את הדבר הזה לתעשייה אמיתית.

הדבר השני שהבנתי, שארץ ישראל מונה קרוב לשבעה מיליון אנשים, אבל בעולם יש כמה מיליארדים. אז אמרתי חכה רגע, משהוא בפרופורציות צריך להשתנות.

והדבר השלישי שהבנתי, שהמוצר שלנו הוא ייחודי אבל צריך לטפל בו, כי הוא ספג כמה זפטות.

 

מה שקרה למעשה במדינת ישראל, כמו היום גם אז, היו מכסים מגנים על נעלים, 45%. כלומר  תעשיית הנעלים היתה למעשה מוגנת. באמצע שנות התשעים כל המכסים בוטלו. כל תעשיית הנעלים במדינת ישראל קרסה. הראשון זה גלי, דפנה, חולתה, כולם קרסו ביום אחד והיו צריכים לעשות התאמה. יש כאלה שלא התאוששו, פשוט נמחקו

 

 

אותו דבר, בכל מקום שאתה משחרר את זה והתעשייה לא מצליחה להתחרות עם כל העולם, היא חוטפת תחרות בלתי הגיונית מבחינתה, כי פתאום היא מופיעה כמוצר יקר ב-40-50% יותר, ואז אתה אומר סליחה. אז אם אתה זוכר את התופעה שאנשים היו מביאים נעלי ספורט מחוץ לארץ, היו מביאים לך רשימות, תביא לי את הנעל הזאת... ברגע שהמכסים בוטלו נגמרה השיחה הזאת

וכך קרסה התעשייה, ואז היה צריך לשקם אותה

 

באמצע שנות התשעים. אני באתי ב-98, בסוף התהליך, כשהתעשייה כמעט נעלמה. נשארו 1800 עובדים בכל התעשייה הזאת בישראל. היום רק אנחנו מונים 600 עובדים. כשאני הגעתי היו 85 עובדים בפירמה, אז כשאתה מחבר את כל הדברים האלה אתה אומר יש לי מוצר עם ערך מוסף, אני מבין  שהשוק נמצא בחוץ, יש שוק בישראל אבל זה כבר לא מה שהיה בגלל סיפור המכסים והתחרות, והמותג קצת היה "גרנולה סטייל", של אנשים שמחוברים לטבע, כי זה המהות של המותג

כן, זה בא מהמקום הזה. לקחנו ואמרנו OK, אנחנו מתמקדים בחוזקות של המותג, מרעננים את המותג והולכים לנצח את העולם. וכך עשינו. זכינו באפי פעמיים בפרס שיווק בישראל, פעמיים במקום שני, רעננו את המותג, רעננו את כל האריזות, את הקולקציות. היום כשאני מסתכל על נאות, אם פעם היינו רק סנדלים וכפכפים, היום יש נעלים, מגפיים, גברים, נשים

 

סנדלרייה גדולה

אני לא מכיר, אני רק שמעתי את השם המהולל הזה, ויש לו הרבה זכויות כנראה בהקמה של הדברים האלו, אלו יהודים שהגיעו מצ'כיה

סנדלרים בנשמה

היא היתה מנכ"לית שנים רבות עם הרבה הילה, והיא בנתה את המותג בצורה מאד חזקה, עד המשבר. עם המשבר בעצם הכל קרס, ואז היה צריך לעשות רוויזיה לכל המערכת, ומשם לקחנו את המותג והפכנו אותו לבינלאומי בצורה קיצונית. אחרי שסידרנו את המערכת בחוץ נכנסנו פנימה בחזרה לישראל, והתחלנו לטפל בשוק המקומי. ב- 2003 הקמנו רשת.

 

אדון עולם  

 

 

אני רוצה להגיד לך שבאמונה שלי, כל מוצר אפשר להפוך אותו, אם ניקח אנלוגיה של הייטק, להייטק. אני חושב שמה שאנחנו עשינו מנאות, אני רוצה שתדע שהמחירים שאנחנו מוכרים נעליים בחו"ל, המחיר ההתחלתי הוא 150 $ לסנדל, נעל זה קרוב ל- 200-220$, ומגפיים לנשים ב- 300/350$, ואנשים משלמים וקונים.

אני חושב שמה שאנחנו מביאים, באמת, כשאני אומר לך שאנחנו לא עושים רק business, אנחנו עושים גם enjoyment, אני חושב שאנחנו מביאים משהו מאד ישראלי. קיבלנו החלטה אסטרטגית נוספת בתוך סדרה שלמה של החלטות

 

אני וצוות ההנהלה. יש לי צוות הנהלה יוצא מהכלל, וגם עובדים, אני חייב להגיד, מסורים. אני נוהג לקיים קרוב ל- 4-5 שיחות בשנה עם כל העובדים ביחד. ומספר להם כל תקופה מה קורה בחברה. כי כאשר הגעתי לחברה, אני זוכר שלא היה לי לשלם משכורת, דבר שבשטראוס זה אפילו לא עולה בדעתך. אתה לא דואג לזה? פתאום כמנכ"ל אתה צריך לדאוג למשכורות של העובדים, ועובדים באו  לבקש תוספת שכר כשבעצם המפעל היה באיום של סגירה.

היו מנותקים. אני לא קיבלתי את זה, נשבעתי לעצמי באותו רגע- אין מצב שהעובד לא ידע מה המצב של הפירמה. אני חוזר מתערוכה אני מספר להם, אם יש קושי אני מספר להם, אם יש הצלחה אני מספר להם, אני משתף אותם. הם מרגישים חלק במידע, הם ממש מקבלים את המידע באופן שוטף, גם באמצעות עיתונות פנימית וגם באמצעות אינטרנט, וגם דרך כל מיני תהליכים בתוך הפירמה, שלא יקום עובד ויגיד: מה, לא ידעתי שזה קורה בפירמה. אין מצב כזה

 

 

זה נכון מה שאתה אומר, זה לא הכל חלק, אבל בכל שיחה אנחנו מסיימים בתפילה לנצח את הסינים שנה הבאה

נעלים

אני כבר מוכר, עשינו את זה

אני מוכר לסינים, כן, זה סוף הסיפור

יש לנו באלסקה. אנחנו מוכרים באלסקה נעלים

אנחנו מוכרים, כן, מוכרים סנדלים באלסקה

 

היה לנו חלום, ואני תמיד אומר לחבר'ה עכשיו חזרתי מחו"ל, וראיתי את הסינים עושים ככה וככה, אנחנו חייבים לנצח את הסינים

 

לא מעתיק. אני רואה מה הם עושים, זה כמו לראות את הצונאמי. תאר לך שאתה יושב על הר גבוה, אתה  רואה את הגל מגיע, ואלה שבחוף לא רואים, הם אפילו לא שומעים את הרעש. אבל האיום של הגל הענק הזה מגיע ואני אומר: אני לא אתן לסינים לסגור את המפעל בגליל, אין מצב כזה. אנחנו נמכור לסינים נעלים ואנחנו עושים את זה כבר. המזרח הרחוק הפך אצלנו כבר לטריטוריה, שסימנו אותה ושאנחנו מוכרים ביפן נעלי נאות, מגפיים של דפנה, בקוריאה, אנחנו מוכרים בסין, אנחנו מוכרים כבר הרבה שנים באוסטרליה. אנחנו תפסנו את המזרח הרחוק, ובמקום לקנות מהסינים נעלים אנחנו מוכרים להם נעלים.

 

Naot made in Israel, ממש ככה

 

ביפנית קוראים לזה Naoto. בסין עוד לא התנסיתי... אבל ביפנית ממש יש לנו קשרים טובים עם המפיצים היפנים שלנו, והם אומרים Naoto, ומזיזים את הראש ככה...

 

יש סיפור שהתפרסם בעיתונות, שקיבלנו אותו ביפנית. באירוע של הצונאמי וכל האירוע הטראגי, אישה מספרת בעיתונות שלמזלה כשהיא סיימה את יום עבודתה והיתה צריכה ללכת הביתה כי הכבישים נהרסו והתחבורה חדלה לפעול. למזלה היו לה נעלי נאות. יש להם ערכת חירום, אני לא יודע למה הם עושים את זה, אבל לערכת חירום שלה היא הכניסה עוד זוג נעלי נאות, שיהיה לה למקרה אסון. אבל היא אומרת שנעלי נאות הצילו אותה כי היא היתה צריכה ללכת 12 ק"מ הביתה, כי לא היתה תחבורה. זה שהלכה עם נעלי נאות זה הציל אותה.

לקרוא את זה  ביפנית זה עוד יותר מעניין

לא, הסתכלתי על הציורים, קיבלנו תרגום.

 

לגמרי. תראה, נאות מביאה שנים שלושה אלמנטים, מעתיקים אותנו. עכשיו היינו בתערוכה בווגאס, העתיקו אותנו בצורה קיצונית. יש לנו את הרפידה. רפידה אנטומית. משקל הגוף שלך, וככל שאתה משתמש בנעל הופך להיות תשליל כף הרגל על הרפידה ובכך מקטין עומסים מהגוף. הדבר השני עיצוב ישראלי, והישראלים, יש לנו רוח מאד מיוחדת, הים התיכון כנראה עושה לנו משהו, או ההרים בגליל עושים משהו, או השפה שלנו, הטמפרמנט

החוסר שקט שלנו... מייצר קולקציות שאנשים מסתכלים עליה ואומרים וואו! יש לנו מדד הצלחה, כשמישהו לוקח נעל, מסתכל עליה ועושה וואו!, ניצחנו. כלומר הקולקציה היא טובה.

 

כן, גם כשהוא רואה אותה וגם כשהוא שם אותה על הרגל. אם הוא שם על הרגל, ויש לנו את ה"וואו אפקט", ניצחנו

 

 

צריך להבין שהנעלים שאנחנו מייצרים, כולה עבודת ידיים

 

כל הנעל עשויה מעבודת ידיים. עובדים גוזרים את העור, תופרים אותו עם מכונה ומדביקים. דווקא בגזירה של העור, יש לנו מכונות מאד מתקדמות,  הכי מתקדמות בעולם. אלו מכונות ממוחשבות, שגוזרות את העור, כי העור הוא חומר הגלם הכי יקר שיש לנו, וצריך לנצל את העור עד הסוף כי הוא באמת יקר. אנחנו קבענו לעצמנו את החזון שלנו וגם את הערכים שלנו. וכשאני אומר אנחנו זה כל ההנהלה. ביחד. כשאני אחד מתוכם, לא זרקור ולא בטיח, אני אחד מהצוות, אמנם אני הבאתי את תפישת העולם שלי ושמתי אותה על השולחן, הבאתי את האנשים שעזרו לנו לעשות את העבודה, אבל אני יכול להגיד לך שלגמור את החזון והערכים של הפירמה זה שלוש שנים עבודה לקח לנו. אבל מאותו יום שזה נגמר, לא היה צריך להטמיע כלום אצל חברי ההנהלה. זה היה חלק מהם.

 

לגמרי. ואנחנו עושים הדרכות פעם בשנה, חוזרים על כל הערכים שלנו ועל כל החזון

בחנו אותם שלוש שנים. אתן לך דוגמה. היה חבר הנהלה שאמר: אני רוצה שיעשו לי כבוד. ואני לא קיבלתי את זה

ככה אני רוצה, אני חבר הנהלה, אני בתפקיד בכיר, אני רוצה שיעשו לי כבוד. שבארגון הזה ייעשו כבוד לחברי ההנהלה

אני לא הייתי מוכן לקבל את זה. אני אמרתי לו כבוד, וזה כתוב אצלנו, הדדי. אם אתה רוצה שאני אתן לך כבוד, תעשה לי כבוד. מכבדי אכבד. ולקחנו את פרקי אבות. ואז באמת יש לנו כבוד הדדי בארגון. חייבים אחד לכבד את השני, פשוט חייבים, אין דבר כזה שמישהו יתבע כבוד לעצמו ולא ייתן כבוד לאחרים. אין.

 

 

אני חשבתי על זה הרבה שנים. אני גדלתי בבית של אבא... היום קוראים לזה ציוני. הוא לא ידע שקוראים לזה ציוני אבל אהבת ארץ ישראל היתה נטועה בו מכף רגל ועד ראש. אבי הוא יליד מרוקו, בגיל 17 הוא נכנס לישראל. בגיל 16 עזב את ביתו.

 

כן, כשהוא שמע שפרצה מדינת ישראל, הוא גם פרץ, והתחיל לנסוע. אחר כך הוא נסע לבד, עבר ממרוקו לאלג'יר, מאלג'יר הגיע למרסי, לקח לו המסע הזה קרוב לשישה חודשים, ובינואר 49 הוא הגיע ואמר: אבא הגעתי לארץ ישראל, בלי כלום. רק הבגדים שהיו עלי, גנבו לי את המזוודה, לא היה לי כסף, בעתלית ליד חיפה היה מחנה עולים. הוא אומר לי, ככה הוא היה אומר, הוא קורא לי אבא. הוא מספר לי אבא, ראיתי אנשים עם צבעים שונים. שפה אחרת, אף אחד לא מדבר אותה שפה, אני נכנס בלילה, ישן באהל, קם בבוקר, האנשים נעלמו, למחרת בלילה אני הולך לאוהל אחר עם אנשים אחרים. אבל, הוא אומר, האהבה לארץ ישראל היתה כל כך גדולה. אחר כך למדתי ממנו אהבת האדם. אני זוכר, הוא עבד בדגניה ב'.וכשעשו לו מסיבת פרידה לפני היציאה שלו לגמלאות, הוא היה צריך לשאת דברים והוא אמר: אנשים, אני אוהב אתכם. ככה הוא אמר להם. כל הקיבוץ מכיר

 

ושקט. אני אוהב את האדם, והוא אמר לי, כל הזמן הוא אמר לי: תכבד את בני הקיבוצים. הם קבעו את הגבולות של ארץ ישראל, יש להם זכות מיוחדת בארץ הזאת. ולימים אני גם עובד בתוך קיבוץ

 

אחר כך הוא אומר: אני אוהב את העצים בארץ הזאת, את האדמה בארץ הזאת, וכשהוא נפטר מן העולם, אני פתאום גיליתי שאבא שלי היה איש של שמחה. אני חייתי בתוך זה, אני לא הבנתי את זה, כאילו זה היה מהות. אני הייתי מדבר איתו כל בוקר, והייתי שואל אותו מה שלומך הבוקר, אז דבר ראשון היית מרגיש את החיוך דרך גלי האתר. הייתי כבר רואה אותו מחייך. הוא היה אומר לי: איזה יום נפלא! אמרתי אבא מה קרה היום? מה מיוחד? אומר לי מה, ראית איזה אור בשמים יש בארץ ישראל, ראית את הצבע שעל השמים? אמרתי כן, ראיתי. הוא אומר: זה מיוחד. זה מיוחד, זה שלנו, זה, האור של ארץ ישראל

 

שנים לא הבנתי מה שהוא אמר לי. וקיבלתי את זה, אמרתי בן אדם עוד מעט בגיל 70 ומתרגש, והנה... יום אחד אני מגיע לקוריאה ללקוח שלנו ואני שם שבוע, מסתובב בין מולים כאלה ומולים אחרים, ובעצם לא יודע איך הגענו לשיחה הזאת, ואני מספר את הסיפור הזה, ואני מרים את הראש ואני אומר אני רוצה לראות את השמיים של קוריאה. ואין שמים בסיאול, אין. הכל אפור, אין צבע תכלת

לגמרי. אמרתי תראה, הבן אדם ידע ליהנות מהאור של הבוקר ומהצבע של השמים איפה שהוא היה נמצא בו בארץ ישראל. אמרתי וואלה, שאפו!

 

נכון, היו לו עיניים טובות. עיניים טובות. הייתי רואה אותו יוצא מבית הכנסת, מדבר עם ילד. ילד ככה קטנצ'יק, בגיל 5, הוא היה מתכופף אליו, אני אומר לו אבא, הוא אומר לי: הוא מדבר איתי, חכה. בגובה העיניים הוא מדבר איתו. אני אומר לו אבא, הוא אומר לי חכה, אני הייתי צריך להמתין שהוא יגמור את השיחה עם הילד

 

בארץ?

 

אתה יודע מה זה נותן לילד?

 

נכון, ואני חושב שאת הערכים האלה קיבלתי מהבית, וגם בשטראוס קיבלתי הרבה, גם בצבא קיבלתי הרבה, התמהיל הזה אני חושב, אתה יודע אתה אף פעם לא יודע מה מכין אותך לחיים לעתיד, ופתאום אתה קולט שכל התחנות שהיו לך בדרך מכינים אותך ליעוד שלך בסוף. כי אני חושב שב-2006 כשהקיבוץ החליט למכור את טבע נאות למשקיעים, לקרן השקעות מחו"ל, שהיא בעצם ישראלית אבל הבעלים שלה הם מארה"ב, קרן שמרוק,

כן, סטנלי גולד, שהוא יושב ראש הקרן היה עו"ד של וולט דיסני ולימים הפכו לחברים ושותפים.

ב-98 כשהגעתי ראיתי שלאנשים, התחילו עם כל הסיפור של ההפרטה ואין כרטיסי אשראי, ותקציב מאד מצומצם, חיים קשים, ולא היה כסף. ופתאום כשבאה המכירה התרווח להם, הם חיסלו את החובות, את כל החובות עם הבנק גמרנו והחזירו להם את כספי הפיצויים.

 

הכל נגמר. גם במהלך השנים, סגרנו את כל החוב, אנשים קיבלו כסף שיכלו לקחת אותו הביתה ולשפר את איכות החיים שלהם, הקיבוץ יכל לשמור לעצמו תקציב לשפר את חיי הקהילה בכל מיני אלמנטים שהם החליטו שזה נכון. זה היה מדהים, בעיני  זו הייתה הגשמה. אין יותר מזה. זהו.

אבל מסתבר שיש את האתגר הבא

 

האתגר הבא, אני חושב ואני מרגיש את האחריות הזאת, ואני אומר את זה לעובדים, אני משתף אותם. להיות חברה של 600 אנשים, עם למעלה מ- 300 מליון שקל מחזור זאת אחריות יומיומית כבדה, זה לא איזו סנדלרייה

זה כבר עסק וכל כך הרבה משפחות בעולם תלויים במה שאנחנו עושים, זאת מחויבות, לכן אני קורא לזה שליחות, זה לא לעשות ביזנס, זה קצת יותר מזה

 

 

לגמרי

האמת שרצינו לעשות שנת שמחה בנאות, וזה לא הסתייע, היינו צריכים בשנה שעברה לעשות את זה, וזה לא הסתייע מסיבות שקרו, אבל אין ספק. אני מנהל יומן שמחות, שכל דבר משמח אני כותב אותו, ואני הצעתי להרבה אנשים שעובדים אתי בואו נכתוב שמחות. וזה כיף, למה? כי לפעמים יש, אתה יודע, בחיים יש גם עליות וגם ירידות. וכשאתה קצת בירידה אתה פותח את המחשב, את האייפד או האייפון, ופתאום אתה רואה את השמחות שלך. פגשתי היום..ב.... בתי אמרה לי כך וכך... העובד הזה...

 

הקטנים, הקטנים, הם מרתקים, וזה באמת מה שמשמח אותך, כי אתה שואל את עצמך: מה משמח אותי? באמת, מה משמח אותך? ואני החלטתי ללמוד שמחה. אני אספר לך, שנה לפני שאבי נפטר אני מחליט ללמוד עם הרב של שלומי לימודים סדירים כל יום שישי יהדות. וכל פעם שאנחנו לומדים משהו, אני מספר לו: אבל אבא שלי אומר... ואנחנו לומדים את אותו דבר. וכשהיה צריך לשאת דברים לפני הארון, לפני האשכבה, הרב של שלומי דיבר על אבי. ואנשים אחר כך נגשו אלי ואמרו לי תשמע, הוא הכיר אותו? כל הכבוד. אמרתי: הוא לא הכיר אותו. הוא לא פגש אותו מחייו.

 

הוא הכיר אותו דרכי, דרך הסיפורים שלי, ואנשים כל כך התרגשו, כי באמת אני לא ידעתי למה אני עושה את מה שאני עושה. ואז אמרתי לעצמי, אם אני אוכל להנחיל משהו שידריך את האנשים לשמחה, אני חושב שזה יהיה המורשת הקטנה שאבי נטע בי, ואני אולי אשאיר פה אחרי, זה סיפור השמחה. איך להיות שמח.

 

אני כותב דברים. אני מדבר עם אנשים על שמחה. אני מנסה לייצר מעגלים של שמחה. ואני מאמין שזו אחת המחלות המדבקות הכי טובות שאני מכיר, להיות שמח. כי אם אתה שמח הסביבה שלך שמחה. אז תאר לך שאתה שמח אתה פוגש עוד בן אדם ואתה משמח אותו, אתם כבר שניים, אתה לא לבד. אתה יכול לשמח אנשים בטלפון, אתה יכול לשמח אנשים באינטרנט, אתה יכול לשמח אנשים שאתה פוגש אותם, אתה יכול לחולל שמחה. אם זה יושב לך, אז אתה יכול. אני גם למדתי שכאשר אתה שמח אתה לא כועס. אתה נהיה איש טוב יותר, אתה פשוט נהיה איש טוב יותר.

 

כן, נכון, ואתה יודע שיש כאלה שאומרים שאין אור בלי חושך

 

אבל תאר לך שאור קטן מרחיק חושך ענק! טיפת שמחה מרחיקה את הכל. אם אתה שמח כל הכעס הולך, כל הקנאה, כל המחשבות הרעות הולכות, אתה שמח, אין מקום לשום דבר, אתה מתמלא במשהו אחר לגמרי, באנרגיה אחרת. אז אם אתה יכול להיות בשמחה אז תעביר את המסר הזה הלאה

 

אני מאחל לעצמי לעשות דברים בתוך הקהילה שלי שייטיבו עם הגליל. אני מאמין שאנחנו בגליל צריכים לעשות הכל אנחנו בעצמנו. לא להשען על הממשלה בירושלים, ולצערי לא על החבר'ה בתל אביב

אנחנו בגליל, אנחנו פריפריה, אבל אנחנו עם עוצמה מיוחדת. אנחנו צריכים לעשות לנו את החיים הכי טובים שאפשר. הכי שמחים שאפשר, הכי ירוקים שאפשר. ואני מקדיש לזה הרבה מזמני. אני עכשיו לקחתי על עצמי תפקיד של יושב ראש עמותת ידידי בית החולים בנהרייה. ואני בהחלט רוצה להפוך את המקום הזה למקום שאנשים יכנסו לשם ויגידו חכה, זה מוזיאון? מה זה פה? הפסלים האלו והגינות האלו, מה זה?

 

 

נכון, אני רוצה שאנשים יכנסו למקום הזה וירגישו שהם במקום כל כך טוב, כי גם כך אתה כבר מגיע עם איזושהי בעיה, אז לפחות כשתיכנס אתה תסתכל ותתן את החיוך הראשון שלך, למה אחר כך ...

 

זה לא רק זה, אני רוצה באמת שבדיוק שהוא יכנס הוא לא ירגיש בית חולים בכלל. הוא כל הזמן יתבלבל, הוא אומר חכה, איפה אני נמצא? כשהוא יצא החוצה שזה יהיה כל כך יפה והאוויר יהיה כל כך נעים והגנים יהיו כל כך מיוחדים וזהו

 

 

נכון, אני זוכר בזמנו, כשהגעתי לאיתן ורטהיימר, אני הייתי בשטראוס, הם היו בישכר, והוא אמר לי בוא תראה. הייתי בלהבים ששם רואים קצת שמן, קצת שבבים של מתכת, וכשהגעתי לתפן, כשהוא הזמין אותי לראות את תפן, נדהמתי, אמרתי לו תראה, כל כך נקי כאן. אתה יודע מה הוא אמר לי? במוזיאון אתה מדבר על ניקיון? אמרתי לו לא, הוא אומר זה מוזיאון, זה לא תעשייה

 

וזה תפס אותי, זה כאילו שאתה מדבר על לכלוך או כשאתה מתעסק בניקיון אתה מתעסק בלכלוך, כשאתה מדבר על מוזיאון אתה מתעסק באמנות. אני לא רוצה לדבר בבית חולים על החולים, אני רוצה לדבר על משהו אחר. על המקום שאתה נמצא במקום שנעים להיות שם ואתה לא רוצה להיות שם, אבל נעים, אם כבר הגעת לשם שיהיה לך הכי טוב שאפשר

 

באמת הכי טוב, עם הציוד הכי מתקדם, עם האנשים שרוצים לתת לך שירות, שמחים לתת לך שירות. הם היו מעדיפים לא לתת לך אותו בכלל, אבל אם כבר הגעת, שזה יהיה מקום שתגיד אני לא יכול לשכוח את האנשים האלה, הם מלאכים, הם לא בני אדם

 

ההיפך

נכון

 

אני עוד עסוק בעשייה, אני אוסף את החומרים

השיר של סטיבי וונדר: עם הרבה אהבה

I'm just called to say I love you. I'm so happy

 

תודה על ההזדמנות