עוזי צור – יו"ר שמיר אופטיקה

לחברים שלנו היו חוצפה, שאיפות ונחישות להצליח בגליל

אף פעם לא עשיתי לבד, הייתי שותף מלא ושווה. הכנסנו סעיף בהסכם: הליבה של פעילות הקבוצה הזאת תישאר בישראל ובקיבוץ שמיר, שזה דבר אדיר. דבר חשוב מאוד. בגליל העליון שם למעלה בפריפריה

עוזי, בן קיבוץ שמיר, היה בראש הכח שכבש את החרמון הסורי במלחמת יום כיפור. 9 חודשים מאוחר יותר, ביוני 1974, חיסל עם חברו את חולית המחבלים שחדרה לקיבוץ והרגה 3 נשים, ביניהן אשתו של החבר. עוזי קיבל צל"ש רמטכ"ל. האוירה בקיבוץ היתה קשה זמן רב, ואז בתחילת שנות התשעים פרצה שמיר אופטיקה דרך בתחום עדשות מולטי פוקאליות ומיצבה את עצמה בין 4-5 החברות הראשונות בעולם שעוסקות בפיתוח תכנון וייצור עדשות אופטיות, עד שהפכה שותפה לענקית האופטיקה אסילור, הגדולה בעולם. 

ראיון עם אדם אמיץ וצנוע על דמות המנהל כמפקד ומנהיג, ועל ניהול סיכונים בשדה הקרב ובשדה העסקי

האזנה נעימה!    הפעל כאן ←

מויש:  לעונג לי לארח היום את עוזי צור, ערב טוב עוזי.
עוזי:   ערב טוב מויש
מה שלומך?
בסדר
יופי, עוזי צור הוא חבר קיבוץ שמיר, יו"ר שמיר אופטיקה, יו"ר ראש הנהלה כלכלית של קיבוץ עמיר, ובין היתר עוזר לקיבוצים בתחומים כלכליים וניהוליים. תיארתי אותך נכון עוזי?
מאה אחוז, בסדר גמור
כל זה אתה עושה?
כן אבל לא צריך להתרגש זה לא נורא
תשמע אתה בחור צעיר לא? בן כמה אתה?
צעיר זה יחסית
מה זה יחסית?
יחסית לזקנים ממני
טוב מאוד אז בוא נראה, לא ניכנס יותר מדי לדברים מביכים אתה יודע אבל נתחיל עם שיר נחמד, מה היית רוצה לשמוע בהתחלה?

אליפלט

אליפלט זה שיר שמאוד אהבתי אותו ואני אוהב אותו גם היום, משלוש סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה זה שיר נפלא, מנגינה נהדרת והביצוע של אריק איינשטיין כמובן, והסיבה השלישית זה שהשיר הזה הוא שיר על אנשים שאף פעם לא התנהגו כמו גיבורים ולא נראו כמו גיבורים אבל בהרבה מאוד מקרים במלחמות ומי שהשתתף במלחמות נתקל בזה, הם היו הגיבורים האמיתיים.
בוא נקשיב...

אליפלט / מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: אריק אינשטיין

נזמר נא את שיר אליפלט / ונגידה כולנו בקול: / כאשר עוד היה הוא רק ילד / כבר היה הוא ביש גדא גדול
בו שכנים ושכנות דיברו דופי / ואמרו שום דבר לא יועיל / אליפלט הוא ילד בלי אופי / אין לו אופי אפילו במיל...
ובליבות חבריו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר. בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה
בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אן וכמה
 מסביב ככינור וחליל / מנגינה מאירה, מצלצלת / אם נסביר לך מה זה יועיל / איזה ילד אתה אליפלט

קודם כל בנאדם

כששאלתי אותך מי זה עוזי, אמרת לי אני בנאדם, מה זה אומר?
זה אומר המון, זה אומר שאני בנאדם, קודם כל בנאדם.
מה זה אומר מבחינתך?
קודם כל בנאדם זה אחד שיודע שהוא לא חי רק בשביל עצמו או בשביל מקורביו, אלא הוא חי בשביל מעגלים נוספים, חוץ מהמעגלים המשפחתיים, המעגלים של העבודה, המעגלים של היישוב שאתה חי בו. ואפשר למתוח את זה כמובן גם למעגלים של מדינה, לאום, וזה לא מתוך איזושהי נדיבות מיוחדת, או אלטרואיזם, או אולי אפשר לקרוא לזה עוד כמה שמות שלא עולים כרגע בראשי, אלא אני מבין שזה תנאי לזה שאני אוכל לחיות את החיים שאני רוצה לחיות אותם. היכולת שלך לחיות בין אנשים, עם אנשים, להתפשר, לוותר, אם צריך להוביל אותם אם אתה מסוגל כמובן, כדי להשיג יחד מטרות משותפות, זה מה שחשוב בשבילי. במילה אחת ובשתי מילים זה להיות בנאדם.

הזכרת אנשים לפחות כמה פעמים ולחיות בין אנשים, אתה חבר קיבוץ, קיבוץ שמיר, נולדת בקיבוץ?
כן נולדתי בקיבוץ, גדלתי בקיבוץ.
מה זה בשבילך לחיות בקיבוץ כל כך הרבה שנים, זה שונה מאדם שחי בעיר למשל?
מכיוון שלא חייתי בעיר קשה לי לעשות את ההשוואה, אני יכול לעשות את ההשוואה רק על סמך הערכות שלי או על סמך מה שאני שומע מאנשים, והרי רוב האנשים חיו בעיר, לא חיו בקיבוץ, אבל בסך הכל אני חושב שמה שאמרתי קודם זה נכון לכל חברה, לכל מקום, לכל יישוב, לכל מערכת אנושית חברתית וזה נכון גם לקיבוץ.

אומץ

עוזי אני רוצה להחזיר אותך עכשיו הרבה מאוד שנים אחורה, 40 שנה. 13 ביוני 1974, חוליית מחבלים חודרת מלבנון לתוך הקיבוץ, אתה היית באותו זמן בחדר האוכל, נכון?
נכון.
ועמדת לסיים את ארוחת הבוקר שלך, ואחרי שהחוליה הזו נתקלה בשני חברים וירתה עליהם, פצעה אחד מהם הם, התבצרו במכוורת של הקיבוץ וחברי הקיבוץ התארגנו להתקפה וחיסלו את המחבלים לפני שהגיעו כוחות צה"ל. ושלוש נשים שעבדו במכוורת, שתי חברות קיבוץ ומתנדבת נהרגו.
נרצחו.
נרצחו, זה נכון יותר לומר. ומה שהוזכר בידיעה שאני קראתי, שחבר הקיבוץ עוזי צור קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על חלקו בחיסול המחבלים. אתה יכול לספר קצת מה קרה שם?
קודם כל למען הדיוק אני מבקש לתקן, זה לא רק אני, היה איתי יחד יענקל'ה, יעקב מור, שנקרא לפני זה מוסקו, גם בן קיבוץ וגם חבר קיבוץ שבמקרה גר בשכנות אלי, שהיה יחד איתי כל הזמן מההתחלה, בנוסף לעוד כמה חברים שרצו איתנו. בהיתקלות שבה בעצם פגענו בשני המחבלים שהיו בחוץ, שניסו גם לחדור לקיבוץ ונתקלו בחברים שלנו שחזרו מארוחת הבוקר, בהיתקלות הזאת הוא היה יחד איתי ושנינו בעצם ירינו ופגענו וחיסלנו את שני המחבלים האלה. כדאי עוד להוסיף, חשוב להוסיף, שאחת משתי החברות שהיו בתוך המכוורת, עדנה, הייתה רעייתו של יענק'לה, והוא ידע שהיא שם.

הוא ידע מה מצבה גם?
הוא לא ידע מה מצבה, הוא ידע שהיא שם והוא תיאר לו מה מצבה. והרגע הכי קשה שלי באירוע הקשה הזה ממילא היה הרגע שבו אנחנו הפסקנו את האש וכתוצאה מזה גם הם הפסיקו לירות עלינו ואז הוא אמר לי שעדנה בפנים בתוך המכוורת.
אתה לא ידעת את זה לפני זה?
לא, לא ידעתי, כי אני הנחתי שכולם הלכו לאכול, הלכו לחדר האוכל והראשונים שחזרו נתקלו במחבלים והם אלה שהזעיקו אותנו. אבל מסתבר שגם עדנה וגם שושנה לא היו הולכות לאכול ארוחת בוקר היו מביאות איתן משהו בבוקר מוקדם בשעה 04:00, 04:30 כשהן היו מתחילות את העבודה, אוכלות את זה שם וממשיכות לעבוד, וזה מה שבסופו של דבר הביא למותן הנורא, כי אם הן היו הולכות עם כולם לחדר האוכל, אבל זה...
הן היו ניצלות
כן הן היו חיות עוד היום
זה מה שהגורל מכתיב לפעמים
זה הגורל כן

ואיך אתה עם החוויה הזאת שהיא אני מניח לא הייתה פשוטה אתה מדי פעם ככה נזכר בזה או חי את זה?
כן אני נזכר בהחלט, אני לא חוזר לזה הרבה, אבל צריך לראות את זה בהקשר הכללי של חיי שהיו רצופים באירועים כאלה.
מה זאת אומרת?
שתי מלחמות, גם מלחמת ששת הימים, גם מלחמת יום כיפור.
תכף נדבר קצת על המלחמות

הייתי מוכן

והפעולות שבין המלחמות ומלחמת ההתשה, ככה שזה לא היה זר לי לגמרי, זאת אומרת זה לא היה חידוש גדול מאוד בשבילי האירוע הזה. במידה מסוימת כתוצאה מההיסטוריה הקצרה של חדירות מחבלים למטרת מיקוח שנגמרו בצורה טרגית מאוד, הראשון - באפריל אותה שנה, אפריל 1974 במעלות. השני במאי 1974 בקריית שמונה, במידה מסוימת כולנו היינו מוכנים לאפשרות הזאת, זאת אומרת ידענו, כלומר כולם ידעו שיש סכנה שמחבלים ינסו לחדור, וגם אני במידה כזאת או אחרת הייתי מוכן לזה, אני מודה על האמת שלרגע אחד לא חשבתי שהם יגיעו דווקא לשמיר, ואפילו אמרתי את זה לכמה חברים ששאלו אותי אם יש סכנה. אמרתי להם שאין סכנה ולא צדקתי, לגמרי לא פגעתי בהערכה הזאת. כי הערכתי שאם הם יצליחו להיכנס אז הם יבחרו מטרות יותר קרובות לגבול, כי בסה"כ שמיר, כשמודדים את המרחק מהגבול לפתח לנד, ללבנון, הוא יותר רחוק מהרבה יישובים אחרים שנמצאים בינו לבין הגבול.
ובכל זאת לרוע המזל הם בחרו בשמיר.
לרוע המזל כתוצאה מנסיבות מיוחדות, שאני לא חושב שיש לנו זמן לתאר אותם פה, הם הגיעו דווקא לשמיר.
איך האווירה בקיבוץ אחרי אירוע כזה טרגי? אני מניח שזו מן טראומה כזאת שהולכים איתה הרבה שנים.
בהחלט. קשה מאוד, קודם כל איבדנו שתי חברות ועוד מתנדבת שהייתה אצלנו כמה חודשים והכרנו אותה. זה אירוע קשה ביותר, אין ספק. אבל מתרגלים וחיים איתו, אין ברירה.
אנחנו עם למוד טרגדיות מה שנקרא
כנראה

עוזי, לך יש עבר צבאי נכון, אתה היית סמח"ט בצבא.
אני סיימתי את שירותי כסמח"ט ב', אבל זה כבר היה בסוף. התפקידים העיקריים שלי בצבא מחייל ועד מג"ד. ברובם דרך אגב במילואים, אני סיימתי את השירות הסדיר כמ"מ. ואם אפשר לקרוא לזה ככה התקדמתי במילואים לסמ"פ, מ"פ, סמג"ד ומג"ד. זהו, זו פחות או יותר הקריירה הצבאית שלי.
אבל אתה ככה יש בך איזה נימה של צניעות אני חייב לומר, כי אתה ככה נותן לפרקי חיים כל כך משמעותיים אתה יודע להגיד אוקיי זה...כאילו אפשר לחשוב שכל אחד צומח ממ"מ למג"ד וכל אחד מסתער ונלחם. אבל יש משהו אצלך מעבר לזה, אני רוצה להזכיר לך עוד סיפור קטן, וזה סיפור שלוקח אותנו לחרמון.
והוא?

לשמור על חיי האנשים

וזה לוקח אותנו כבר ל – 21.10.1973.
החרמון הסורי, כן
החרמון הסורי. אני נכנסתי לאתר שנקרא ערים בלילה, אנשים שעדיין ערים ועדיין סוחבים איתם את הטראומות של המלחמה, והם זוכרים את התיאורים בפרטי פרטים. ואני אשתף אותך. אני אקריא לך קטע קצר ממשהו שקראתי שם באתר
זה תיאור הלחימה בחרמון: "הכוח התחיל בתנועה ליעדיו, מוצב הפיתולים ומוצב הכוכים שבהמשכו. הגדוד של אלישע ישמש לו כעתודה וינוע אחריו ולבסוף יחלוף על פניו ויכבוש את מוצב החרמון הסורי. חזי חזר לאנשיו ותדרך אותם לפני היציאה לדרך: חבר'ה לפעול לאט, איני רוצה הסתערויות של גבורה. לפעול בעוצמת אש, בחיפוי הדדי, יש לכם זמן רב, עומדות לרשותנו לחיפוי סוללות של מרגמות 160 מ"מ וסוללות של תותחי 155 מ"מ, לפניכם מתקדם קיר של אש, תתקדמו מאחורי המסך הארטילרי עד שתריחו את הרסיסים. בראש החוד התקדם עוזי צור מקיבוץ שמיר. עם לוחמים וותיקים בני שלושים וכו' וכו' וכו'. מה אתה זוכר מהסיפור הזה?
אני זוכר הכל אבל אני חושב שהתיאור שלך אומר את הכל. התפקיד שלי במקרה באירוע הזה ובכוח היה מפקד החוד כמפקד הפלוגה הראשונה, אבל אני שותף מלא ושווה לכל מה שקרה שם, החל כמובן מהמג"ד חזי, שבדברים שלך מה שבולט בעיקר זה השילוב בין הצורך לבצע את המשימה לבין הצו העליון לשמור על חיי האנשים, וזה מה שבסופו של דבר הביא אותנו לזה שהצלחנו לבצע את המשימה, לכבוש את מוצב הפיתולים, לטהר את הציר, מה שנקרא ציר הכוכים ולהגיע עד למוצב החרמון הסורי, ולמסור את המשך המהלך לגדוד של אלישע עם הרוג אחד ועם פצוע אחד

בלי מעשי גבורה

שזה יחסית לאבדות הקודמות שהיו, זה נמוך
בהחלט. אבל אני, נחזור לחלק שלי, החלק שלי הוא בדיוק כמו החלק של כל האנשים האחרים, מפקדים וחיילים שהשתתפו יחד איתי ואיתנו במהלך הזה. כל אחד עשה את חלקו בצורה הטובה ביותר. נכון בלי הרבה מעשי גבורה אבל בסה"כ זה הדבר החשוב במלחמה – לבצע את המשימה בלי הרבה מעשי גבורה ובעיקר עם כמה שפחות אבדות.

כשקראתי את התיאור הזה הייתי מרותק, יש שם תיאורים מדהימים של גבורה של אנשים. ולכל אחד, אני מסכים איתך, לכל אחד היה חלק בגבורה הזו. אבל 40 שנה, ריבונו של עולם, עברו 40 שנה ואנחנו קוראים את הדברים האלה, וזה כאילו, אתה יודע זה מחזיר אותנו לימים שלנו, מדהים.

אני רוצה אולי להדגיש עוד מימד אחד, או עוד כיוון ראיה מסוים, שראוי להבלטה ולהדגשה בסיפור הזה של כיבוש החרמון הסורי, לא כל כך בגלל מה שהיה, אלא יותר בגין מה שיהיה. אני חושב שהעניין העיקרי שמאפיין ומבדיל את קרב החרמון הסורי מהרבה קרבות אחרים, שהיו קרבות גבורה עליונה, עם הרבה אבדות, ואני לא נכנס עכשיו לשאלה אם זה היה הכרחי או לא היה הכרחי, אני יוצא מנקודת הנחה שכנראה שנסיבות המקרה, או המקרים, היו כאלה שהיה קשה מאוד להימנע מזה. מה שמאפיין ומפריד ומבדיל את הקרב בחרמון הסורי זה אחד: התכנון, העניין הזה של לבוא מאחורי האויב, להפתיע אותו, לגרום לו לאבד את שיווי המשקל. זה בקטע של התכנון שזה שייך לפיקוד שמעלינו. שתיים: הביצוע שמתמצה במילים של חזי, של המג"ד שהקראת אותם: :אני לא רוצה מעשי גבורה, נבצע את המשימה בדיוק לפי מה שמוכתב לנו אבל נשמור על חיי האנשים". זה המסר העיקרי מקרב החרמון הסורי.

עוזי מה זה עושה לך שאנחנו מחזירים את החיים 40 שנה אחורה לאירועים האלה מה אתה מרגיש?
נזכר, וטיפה מתרגש, ועובר הלאה.
אתה לא סוחב איתך עוד כל מיני...
לא, ממש לא, לא סוחב איתי

עם הפנים קדימה

זאת אומרת שאתה באופי מסוגל להתמודד עם אירועים כל כך קשים ולהמשיך עם זה הלאה.
גם במקרים כאלה וגם במקרים אחרים, אני אדם שממשיך הלאה. אני לא מתעכב יותר מדי לעסוק במה שהיה, עד כמה שצריך כדי ללמוד לקח ותקן, בסדר, זה חשוב. ואני משתדל לעשות, לא תמיד אני מצליח אבל אני לא מתחפר במה שהיה, אני לא עוסק במה שהיה, אני לא מתחשבן יותר מדי, לא רק בסיפורי המלחמות והקרבות, גם בעיקר אולי, בסיפורים האחרים של חיי, בחוד המסגרת.
אתה עם הפנים קדימה
אני בדרך כלל עם הפנים קדימה, אני אוהב מאוד מאוד היסטוריה, אני מת על היסטוריה, אני קורא היסטוריה, אני פריק של מלחמת העולם השנייה, אין ספר שיצא בעברית על מלחמת העולם השנייה שאני לא קורא אותו. אם תשאל אותי למה אני לא קורא ספרים באנגלית פשוט מכיוון שזה היה לוקח לי הרבה יותר מדי זמן ואין לי הרבה זמן. ואני מתעניין מאוד בהיסטוריה, א' כי זה מעניין אותי, ב' כי אני חשוב שצריך ללמוד מההיסטוריה כדי לא לחזור על הדברים הנוראים שקרו בעיקר במלחמות, שלא לדבר על מלחמת העולם השנייה. אבל גם במלחמות שלנו.

לומד מההיסטוריה

כשאתה קורא היסטוריה, ואתה אומר בעיקר היסטוריה צבאית, מה זה נותן לך?
זה פשוט מעניין אותי, זה מעניין אותי מסיבה אחת ועיקרית והיא, ואני זוכר את זה עוד מאז שהייתי מאוד צעיר, מאז שהייתי נער. אני הגעתי באיזשהו שלב בחיי המוקדמים הגעתי למסקנה שמה שהשפיע הכי הרבה על העולם ועל האנשים שחיים בו בכל מקום, בוודאי גם בישראל איפה שאני חי זה המלחמות. אלה היו האירועים הדרמטיים, הטראומטיים, הטרגיים, הגדולים הנוראים, שהשפיעו באחת מה שנקרא, בפרק זמן קצר מאוד יחסית על איך שהעולם נראה היום, והיה מעניין אותי להבין מה קרה שם.
יש משהו אופטימי שאתה מוציא מהקריאה הזאת כשאתה מסתכל קדימה, או שמלחמות זה גזירת גורל מבחינתנו, ועם זה נועדנו לחיות בהמשך?
תראה, בוא נגיד ככה שלפחות לגבי מלחמת העולם השנייה שאמר לי פעם מישהו שזאת המלחמה האחרונה שבה היו רעים וטובים והטובים ניצחו. אז הדבר שהוא אולי מעודד אותו, שיכול לעודד אותנו מהמלחמה הזאת, זה באמת שהטובים ניצחו. אבל אני לא חושב שרק במלחמה הזאת הטובים ניצחו, אני מקווה שהיו עוד כמה מלחמות, בוודאי אצלנו, שגם בהן אנחנו, הטובים, ניצחנו.
כן אתה יודע מישהו אמר לי שככל שהנשק משתכלל אז המלחמה הבאה תהיה כבר במקלות ואבנים כנראה
כן, זאת המלחמה, נכון, זה מאוד יכול להיות. עכשיו אולי זה טוב אני לא יודע, למי שיישאר בכל אופן בחיים

נוף מולדת

בדיוק, טוב בוא ניקח נשימה ונשמע שיר עוזי, מה אתה בוחר?
את השיר של עוזי מאירי, בצל כפות תמר. אני מאוד אוהב אותו. מנגינה נהדרת, ואני אוהב גם את הקול של הזמר הזה

בצל כפות תמר / ביצוע: עוזי מאירי. כתבו: דודו ברק / מוני אמריליו
בצל כפות תמר, בארץ הכנרת בתוך סירה קטנה, בארץ הכנרת בארץ הכנרת, בצל כפות תמר
היה לי אור ושמש תועפות חתרתי עם שאהבה נפשי הוספתי לשנותיי שנים לאין מספר
הבוקר שם נשאר, זהב נגע בדרך בשער ארמונה, רחל המשוררת בארץ הכנרת בצל כפות תמר
ונשמתי חלמה את שעיני צופות זמרה לי ניגונים כדוכיפת חופשית.

סוד קיומנו

עוזי, אתה יודע קודם כשדיברת, אני עוד ככה קצת בסיפורים האלה, סיפורי ההיסטוריה הצבאית וכו', ואמרת להפתיע את האויב, זה משהו שאני לוקח אותו גם למקומות אחרים, אנחנו תמיד צריכים להיות חדשניים נכון? תמיד צריכים להיות שונים, לבדל את עצמנו, לא רק כשמסתערים, אתה מסכים?
מסכים מאוד. וודאי, זה חשוב מאוד. להיות מקורי, להיות חדשני, לחשוב מחוץ לקופסא. זה סוד קיומנו.
ויחד עם זה אני לוקח עוד משפט: "ביצוע ללא מעשי גבורה" כלומר בואו תהיו צנועים. לא, אל תנסו לעשות דברים שעלולים לסכן אתכם.
לא אתכם ולא את חייליכם. לא את החברים שלכם.

שזה נכון במלחמה או באיזושהי פעולה, אבל זה נכון גם במציאות העסקית שלנו, נכון?
נכון בהחלט, אם כי במציאות העסקית, כמו גם במלחמה, צריך גם לדעת לקחת סיכונים. מי שלא יודע לקחת סיכונים ולא מוכן לקחת סיכונים, ולא מוכן לקחת אחריות כשהוא לוקח סיכונים, אז יש לו בעיה רצינית מאוד ביכולת שלו להוביל ולפקד על חיילים, וגם ביכולת שלו להוביל ולנהל, ואם אפשר, אם מותר לי להגיד לפקד, על אנשים, על עובדים, על כל מי שעושה משהו שאתה אמור לקחת אותו ולשכנע אותו ולהגיד לו שככה צריך לעשות את זה.

מנהיג

איך אתה צמחת, עוזי, למקום הזה שאתה נמצא בו?
זאת שאלה מאוד בעייתית. עכשיו כשאתה שואל אותי אז אני מנסה לחשוב אם בכלל יש משהו מיוחד ואני לא בטוח שיש לי תשובה לזה.
אתה אומר שבעצם כל אחד יכול להיות מנהל? כל אחד יכול להיות יו"ר?
לא, אני לא חושב שכל אחד יכול.

אז איך מגיעים לעניין הזה? מה מכשיר בנאדם בשביל להיות ברמה הניהולית שאתה נמצא?
שני דברים מאוד חשובים. אחד זה תכונות, שאו שיש לך אותן או שאין לך אותן, שמועידות אותך / מאפשרות לך להיות מנהל, להיות מנהיג, להוביל, ואם אין לך אותן לא תהיה מפקד, לא תוביל וגם לא תהיה מנהל. תסלח לי אבל אני לא עושה הבחנה בין מנהל טוב לבין מפקד טוב. אם אתה מפקד טוב אתה כנראה גם מנהל טוב, ואם אתה לא מפקד טוב אתה לא תהיה מנהל טוב.

אחרי!

אבל אני יכול להגיד לך שחלק מהמפקדים שאני מכיר היו מפקדים מצוינים בצבא ואני הכרתי אותם במקומות עבודה ולחלקם היה מאוד קשה להתנהל עם אנשים.
אני לא מכיר אותם ואני לא יודע באיזה רקע ומה הסיפור שלהם, אבל אני אומר לך, מויש, שבסופו של דבר כנראה שהם לא ידעו לעשות את המעבר מהמסגרת הצבאית, שבה, בסופו של דבר, מה שאתה אומר נעשה גם אם לא שכנעת. אבל זה לא טוב, זה לא טוב כי בסופו של סופו של דבר אם לא הצלחת לשכנע, זה לא מספיק שאתה פועל רק בכוח ההיררכיה והאוטוריטה שיש לך כמפקד, אבל הם כנראה לא ידעו לעשות את המעבר, הם התרגלו כל כך הרבה שנים שכל מה שהם אומרים מבצעים מיד בלי להבין ובלי להשתכנע. מפקדים כאלה, שיכול להיות שבצבא הם היו בסדר, אם כי תרשה לי לפקפק גם בעניין הזה, באמת נכשלו. אבל יש לא מעט מפקדים שלא נכשלו, שהבינו שאין פיקוד רק בתוקף האוטוריטה וההיררכיה והדרגות, מי שרוצה להוביל אנשים, בוודאי במלחמה, חייב לשכנע אותם שאתה האיש שאחריו הם ירצו ללכת ויהיו מוכנים ללכת, ואם צריך גם לגמור את חייהם.
אז איזה תכונות בעצם אתה היית מציין בתור התכונות הדומיננטיות שהיית מצפה ממנהל שיהיה לו אותם?
התכונה העיקרית, נתחיל ממה שהתחלנו את השיחה שלנו, זה להיות בנאדם.
להיות בנאדם זה נורא פשוט, כולם יגידו לך ש...
לא רק אבל להיות בנאדם. להיות בנאדם לא רק בעיני עצמך.
בעיני אחרים?
גם בעיני אחרים.

ואיך אתה מודד את זה שאחרים יודעים להגיד לך שאתה בנאדם?
הם לא צריכים להגיד לך את זה. המבט שלהם, יש להם המון דרכים להביע את זה אם הם חושבים שאתה בנאדם, כמו שיש להם המון דרכים להגיד לך שהם חושבים שאתה לא בנאדם. ובסופו של דבר אם אתה לא בנאדם אז יהיה לך קשה מאוד, אם בכלל, תוכל לנהל, לפקד ולהוביל אנשים לבצע דברים שאתה חושב שהם צריכים לבצע אותם.

רוח המפקד

יש אנשים שמאוד יכולים לבצע את הדברים ברוח שלך, אמר לי פעם איזה מנהל אתה יודע מה התפקיד שלי? לא להפריע לעובדים שלי. ככה אני רואה את המקום שלי כמנהל. אני סומך עליהם, אני בוחר את האנשים הכי טובים שצריך, אני שם אותם במקומות שמתאימים להם מבחינת הכישורים, הם כבר יספקו את הסחורה. אני צריך לדאוג שהם יוכלו לבצע את העבודה. אתה מסכים לגישה הזאת?
אני מסכים לגישה הזאת, בהחלט. אבל הדאגה שהם יוכלו לבצע את המשימה, זה בעצם עיקר העבודה שלך בתור מנהל. ויחד עם זה אסור לנו לשכוח שכשאנחנו מגיעים למסקנה שהם או מישהו אחר לא יכול לבצע את המשימה, או סטה מדרכו, והדרך שהוא הולך בה מסכנת את ביצוע המשימה, אז אתה לא יכול לשבת בצד ולתת לדברים להתנהל, אתה חייב להתערב ולעשות את התיקונים. להחזיר את המערכת לדרך הישר, לדרך העיקרית, כדי להגיע לביצוע המשימה, אחרת לא תגיע לביצוע המשימה.
הייתה לך דילמה כזו פעם, שהיית צריך לעצור מנהל או להגיד לו משהו ככה תוך כדי?
המון פעמים
המון פעמים?
כן, עד כדי הצורך להגיד למנהל שהוא לא יכול להמשיך בתפקיד
לפטר מנהל?
וודאי, איזה שאלה?

איך אתה מתמודד עם סיטואציה כזאת שאתה צריך לפטר מנהל?
מתמודד, היא לא פשוטה אבל אני מתמודד. גם מהלך כזה, אם אתה עושה אותו ביושר ובכנות ולא מאחורי הגב, ואומר לבנאדם, אתה לא חייב להגיד לו הכל אפילו, אבל אתה אומר לו, נניח, איבדתי את האמון בך ולפעמים אתה אפילו לא צריך להסביר לו, הוא יודע טוב מאוד למה איבדת את האמון בו. ואתה לא שולח מישהו אחר להגיד, או אתה לא מעביר אליו כל מיני סימנים או חצאי סימנים וסיגנלים כדי שהוא יבין, ומחכה שהוא יעשה בשבילך את העבודה, אז כמו שזה קשה ומסובך זה ניתן ואפשר לעשות את זה, בדרך הישר.
מנהלים בדרך כלל, מתוך מה שאני ככה קצת מכיר הם אנשים שעובדים, הם די סוליסטים בדרך כלל. מנהל הוא זאב בודד, הוא צריך להתמודד עם המון אתגרים, עם המון משימות, בדרך כלל הוא צריך מישהו שיהווה פרטנר שהוא יוכל לחשוב איתו, שהוא יוכל לעזור לו, אתה?
אני לא מקבל את זה.
בוא תגיד מה דעתך?
זה לא הגדרה של מנהל
מהי הגדרה של מנהל?

לעבוד בצוות

הגדרה של מנהל מוביל, מפקד, זה הדבר העיקרי שהוא עושה בו והוא צריך לדעת לעשות אותו. וצריך שיהיו לו את התכונות שמועידות אותו לעשות את זה, זה דווקא היכולת לעבוד בצוות, לרכז אנשים, למנות אותם ואם צריך גם לפטר אותם. לדאוג שהם יעבדו יחד, לעשות את כל הדברים שדיברנו עליהם ואולי עוד נדבר עליהם בהמשך עד כמה שיהיה זמן, זה המאפיין העיקרי של מנהל. מנהל הוא לא סוליסט. הוא בפירוש לא סוליסט. יש אנשים נפלאים שהם סוליסטים, שהם נהדרים אבל הם לא יכולים להיות מנהלים. הם לא יכולים להיות מובילים. אני בכלל לא אוהב, ההגדרה שלי היא יותר של מוביל מפקד ופחות של מנהל, אבל זה אותו הדבר.
אני בהחלט מקבל את מה שאתה אומר אבל כשאני אמרתי המושג זאב בודד לא אומר שמנהל הוא לא איש צוות. הוא אומר שמנהל בצמרת חש הרבה פעמים בדידות.
התחושה הזאת של בדידות נובעת בעיקר מהעניין של האחריות. בעיקר, כמעט רק בעיקר, מהעניין של האחריות. כי בסופו של דבר האחריות היא על המנהל, כמו שאחריות היא על המפקד, בכל מערכת ובכל סיטואציה. ובעניין הזה בהחלט בסוף אין לך שותפים, ככל שאתה בעמדה יותר גבוהה ככה יש לך פחות שותפים ולהתחלק באחריות, וזה המבחן.
זאת אומרת אתה אומר מצד אחד הוא צריך להיות איש צוות.
חייב.
לדאוג להניע ולקבל החלטות בצוות

אחריות אישית

מצד שני האחריות עליו
מצד שני האחריות עליו בלבד
נכון, בסוף האחריות לא בלבד אבל בעיקר עליו.
בעיקר עליו, אבל גם הצלחות בוא נגיד בשביל לאזן את הדברים הוא יכול להתהדר בהם.
להצלחות ולכישלונות בהחלט
זאת אומרת לא פשוט להיות מנהל, סה"כ.
בוודאי שלא, איזה שאלה, אם זה היה פשוט...

לעשות טוב לאנשים

תגיד דברים עוזי, שמרגשים אותך בעולם הניהולי, דברים שאתה אומר וואלה, אחרי כל הדברים שעשית מה היום מבחינתך אתגר ניהולי?
אני אגיד לך משהו שהוא נראה אולי קצת נאיבי, אבל מה לעשות, זה קורה לי לא פעם. אני מתרגש מאוד כשאני רואה שמעשים, מהלכים, אירועים שיזמתי או שיזמנו או שאני הייתי חלק מרכזי ביישום שלהם ובעשייה שלהם, עושים טוב לאנשים.
אתה יכול לתת לי דוגמא של דבר אחד כזה?
המון דוגמאות. אני לא רוצה להיכנס לפרטים ולא רוצה לציין שמות אבל בכל תפקיד שהיה לי, הסיפוק שלי מההצלחה של החברה, של המערכת, של הקיבוץ, ואני גם הרבה מאוד שנים הייתי חלק מהצוות שהוביל את הקיבוץ, הייתה בזה שראיתי שזה עושה טוב לאנשים. א' אנשים אמרו לי את זה, ראיתי את זה גם, ואנשים אמרו לי את זה. וזה עשה לי, זה היה הסיפור העיקרי שלי.

אבל בוא רגע נהיה קטנוניים עוזי, אני מסתכל רגע בעיניים של חבר קיבוץ אתה יודע שלא המריא לגובה ניהולי ומבחינתו הקיבוץ של פעם הרי היה שכולם באיזשהו מקום נמדדים על אותו סרגל, ומסתכל ואתה בטח בתוך סיטואציה כזו שאתה דוחף דברים קדימה, גם בטח יש אנשים שאומרים מה הוא עושה האיש הזה? קרה לך דבר כזה?
הרבה פעמים וודאי.

יחד

ואיך אתה חי עם זה?
אני חי עם זה, זה לא תמיד נעים. בכלל אם הכל היה נעים אז לא היה מעניין. אבל מותר לי להודות, במהלך החיים שלי, בכל המערכות שבהם עבדתי זה לא היה העניין העיקרי. זאת אומרת, תמיד היו כאלה שלא הסתדרו איתי ואני לא הסתדרתי איתם. מעטים, לפעמים אפילו מעטים מאוד. זה לא היה המוטיב המרכזי, זה לא היה הדבר העיקרי שכשאני משחזר ונזכר במה שעשינו יחד, שים לב שאני לא אוהב להגיד עשיתי כי אף פעם לא עשיתי לבד.
אני שם לב
המוטיב העיקרי זה הצוות, זה ההרגשה הטובה, השותפות בהצלחות וגם בכישלונות, שהיו מעטים מאוד למזלי, בעיקר למזלנו, אבל ההרגשה הטובה של האנשים שהיו שותפים איתי במשך הרבה מאוד שנים והרבה מאוד מעשים ומהלכים, שברובם הצליחו למזלנו.

יש ואין מספיק
יש בקיבוץ שמיר כוחות
כמו בכל מקום. היו, ויש גם היום. חלקם עזבו והם היום לא בקיבוץ. כל אחד קיים בזכות עצמו, והדברים הטובים והיתרונות שלו קיימים בזכותו. אני לא יודע עד כמה שמיר כיישוב, כמערכת משותפת אנושית חברתית, תרם לייחוד שלהם ולמעלות שלהם אבל את זה אתה צריך לשאול אותם. אני חושב שכל אחד השיג את מה שיש לו, את מה שהוא היום בזכות עצמו, ואנשים בתקופות מסוימות השתלבו בשמיר וזה היה יופי, וזה נגמר. אבל לא נורא, דברים כאלה קורים.
עד כמה יש כוחות ניהוליים בתוך הקיבוץ היום? אם אתה צריך לקחת מישהו לתפקיד רציני בקיבוץ, אתה מרגיש שיש לך ממי לבחור?
אני אגיד לך משהו שהוא דבר והיפוכו. קודם כל יש, ואין מספיק. אף פעם אין מספיק.
אז למה לא מגדלים?
מגדלים, אבל לא מספיק. מכיוון שלא מספיק ללמד. זה לא מצב שבו אתה מחליט שאתה שולח עשרה חבר'ה צעירים בני 28-38 ללמוד משהו שנתיים שלוש והם חוזרים, וכולם מנהלים אחר כך. לא זה לא עובד ככה. ואני לא רוצה לחזור על מה שאמרנו קודם שיש תכונות, שיש רקע, שיש יכולות, שיש...
יש גם ד.נ.א. אני חושב?
יש הרבה מאוד ד.נ.א, בעיקר ד.נ.א. אולי. וזהו, אז מצד אחד יש אבל מצד שני אין מספיק.
אוקיי בוא נבחר לנו איזה שיר עוזי, מה הבחירה?

שי. בביצוע הפרברים והדודאים

עוזי, שמענו ממך קצת על תפיסות ניהול, שמענו ממך קצת על הרקע, על הדברים שעברת, שהם באמת ככה לא פשוטים ומיוחדים. נפליג קצת לכיוון של המפעל שנמצא אי שם בהרים של הגליל העליון, שמיר אופטיקה. אתה יכול לספר קצת על הצמיחה של המפעל, על החלק שלך בתהליך הצמיחה של המפעל?
תיקון קטן. זה אמנם מפעל, אבל ההגדרה בעייתית. כי שמיר אופטיקה זו קבוצה. זה יותר מחברה, זו קבוצה. קבוצה שכוללת לא מעט חברות בת ופעילויות שפזורות בכל העולם, החל מדרום אפריקה דרך אוסטרליה ואירופה, עד אמריקה צפון אמריקה.
איזה מחזור היום מגלגלים כל החברות האלה ביחד?
באזור 230-240 מיליון דולר.
זה לא רע
לא, לא רע. במונחים של העולם זה לא משהו גדול מאוד, אבל במונחים של קיבוץ, או אפילו של ישראל, זה בהחלט לא רע

גאווה

אתה גאה במה שאתה, כשאתה מסתכל אחורה?
מאוד
ספר קצת על החלק שלך בעניין הזה
דווקא בעניין של האופטיקה, של שמיר אופטיקה, בהתחלה בשלבים הראשונים היה לי חלק קטן. השתתפתי בהחלטה על הקמת המפעל בשנות ה – 70 המוקדמות, 72, 73 בתור תפקידי כמרכז משק.
בשנת 1972 היית מרכז משק?
בשנת 1972 סיימתי ארבע שנים ריכוז משק, וגולת הכותרת של הקדנציה הייתה ההחלטה על הקמת האופטיקה, שהייתה שונה לגמרי ממה שהיא היום. ואחר כך ליוויתי אותה בתפקידיי השונים בקיבוץ. ישירות בחברה הזאת עצמה, במפעל הזה עצמו, לא עבדתי, כי אחרי 10 שנים לקחתי על עצמי בשותפות עם עוד חברים הקמת מפעל נוסף, שנקרא היום חברת שלא"ג, שגם הוא בקיבוץ שמיר.

שלא"ג מייצר חומרי גלם למוצרים מתכלים. חיתולים, תחבושות היגייניות. חומר גלם, לא את המוצר עצמו. חזרתי לאופטיקה לפני שבע או שמונה שנים, בהתחלה כדירקטור בדירקטוריון, בתוקף תפקידיי האחרים בשמיר, ולאחר מכן ב – 2008 כיו"ר שמיר אופטיקה

להיות הטוב בעולם

מה הסוד של המפעל הזה בעצם? מה סוד ההצלחה שלו לפי דעתך?
הייתי אומר ככה. שמיר אופטיקה השכילה והצליחה, כתוצאה מפיתוח הון אנושי והצבת מטרות נכונות, למצב את עצמה בין הארבע חמש חברות הראשונות בעולם שעוסקות בפיתוח תכנון וייצור עדשות אופטיות.
פיתוח, תכנון וייצור זה סדר הדברים מבחינת חשיבות?
זה סדר הדברים, פיתוח, תכנון וייצור עדשות אופטיות מהטובות בעולם, בשורה הראשונה בעולם. כדי לסבר את האוזן וכדי להבין, החברות העיקריות שעוסקות בזה הן בסדרי גודל של מחזור של כמה מיליארדי דולרים או אירו, לא חשוב. חברה כמונו היום יש אולי אחת, נדמה לי שגם היא כבר נקנתה או נרכשה במאה אחוז ע"י ענק, שהוא במקרה גם השותף שלנו.
לא בארץ.
לא בארץ וודאי, בארץ אנחנו החברה הכי גדולה. הפעילות שלנו היא בעולם בעיקר. השאלה ששאלת מאוד חשובה. זה לקח הרבה זמן, לקח לא מעט זמן, 10 השנים הראשונות היו קשות מאוד וגם החמש, שש, שבע השנים הבאות אחריהן לא היו פשוטות בהיבט הזה של ביזנס, של רווח, של תרומה לקיבוץ, תרומה כלכלית לקיבוץ. ורק אחרי 15-16 שנה הצלחנו, בעבודה לא פשוטה ומאומצת, שהתבססה באמת על מספר אנשים שהייתה להם גם את החוצפה וגם את היכולת להגיד "אנחנו מסוגלים לפתח עדשות אופטיות לא פחות טוב מאחרים" והם באמת עשו את זה.

אתה יודע אמר לי מישהו, ספק בצחוק ספק ברצינות, שפעם הייתם שולחים מכולה עם עדשות וחוזרים עם מזוודה עם כסף, היום אתם שולחים מזווה עם תוכנה וחוזרים עם מכולה של כסף
בוא נגיד שההשוואה היא קצת בעייתית, אבל אנחנו בהחלט היום יותר במקום שבו עושים את התוכנה, מתכננים ומייצרים תוכנה. אני מסכים איתך, אבל אנחנו עדיין מייצרים גם עדשות, בהחלט.

ופה יש לכם איזה מחלקת הייטק קטנה בתוך העניין הזה נכון, מחלקת הפיתוח?
בתוך האופטיקה יש בהחלט מחלקה, מחלקת הפיתוח שעובדים בה כמה עשרות מתכננים שיושבים בעיקר מול מחשב, שבהגדרה זה הייטק בהחלט.
והם הסוד בעצם
כן, אפשר להגיד שלא רק הם, אבל הם בהחלט חלק חשוב מאוד וחזק מאוד. אם נוסיף לזה גם את החוצפה שהייתה לחברים שלנו שהתחילו עם האופטיקה, ואת השאיפות, ואת היכולת להתמיד, ולא להתייאש כי היו מספיק רגעים קשים שאפשר היה להתייאש בהם, זה מה שהביא אותנו בסופו של דבר למצב שבוא אנחנו באמת חברה שממוצבת גבוה מאוד בתחום, וגם בהיבט העסקי כלכלי היא רצינית, היא תורמת את תרומתה.
לפני כמה שנים היא נרכשה נכון? החברה ע"י אסילור.
היא לא נרכשה, חלק ממנה נרכש
כמה? 50%?
כן

שותפים

זאת אומרת אין בעלי שליטה יש שותפות.
נכון. למעשה מה שנרכש מהקיבוץ, גם בשלב האחרון שקרה לפני שנתיים, האירוע הזה של כניסת השותף, שזאת חברת האופטיקה הגדולה בעולם, היא רכשה בסה"כ 10% מהקיבוץ, כי 40% היא רכשה בבורסה מהציבור שהחזיק בקרוב ל – 40% מהמניות של שמיר אופטיקה. שמיר אופטיקה הונפקה ב – 2006 והייתה חברה בורסאית עד 2012 כשנחתם ההסכם עם אסילור. אסילור קנתה את הציבור החוצה וקנתה 10% מקיבוץ שמיר והיום היא מחזיקה ב – 50% יחד עם קיבוץ שמיר שמחזיק 50%.
דאגנו שכל הדברים החשובים, שחשובים לנו כקיבוץ שמיר, וחשובים לנו כקיבוץ שמיר שהוא חלק ממדינת ישראל, יהיו בהסכם בינינו, שזה הסכם לגמרי לא פשוט בין שותפים.

מה זה אומר על מה שמרתם, על כוח אדם?
אני אתן לך דוגמא. כוח אדם, אין ספק שיש לנו זכות סירוב ראשונה על כל דבר. מינוי של יו"ר למשל. היו"ר שזה תפקיד מאוד חשוב בשותפות כזאת, חבר קיבוץ שמיר. אני אתן לך דוגמא למשהו שהוא מאוד חשוב. יש סעיף בהסכם בינינו, שאומר את הדבר הבא: גם אם קיבוץ שמיר יחליט מסיבות שונות, הוא יתפתה נניח למכור את השליטה, את חלקו השווה בשליטה מתוך ה – 50% נניח למכור 10% או 15% לאסילור, סתם אני אומר עכשיו משהו דמיוני, בשווי של חצי מיליארד דולר, שזה יהיה לו מאוד כדאי, והוא יעשה את זה. יכול להיות שזה יקרה מתישהו אני כנראה לא יהיה אז יו"ר אבל זה בכלל לא משנה.
אתה לא תיתן לזה
אני לא אמרתי, לא אמרתי. אני רוצה להגיד את הדבר הבא: גם אז שמיר אופטיקה, ההנהלה של שמיר אופטיקה והפיתוח של שמיר אופטיקה שזה הלו"ז, חוט השדרה
זה הליבה
הליבה של הפעילות של הקבוצה הזאת יישאר בישראל ובקיבוץ שמיר, שזה דבר אדיר. דבר חשוב מאוד. בגליל העליון שם למעלה בפריפריה.
זה מה שמדהים אתה מבין
זה סעיף שהכנסנו. הכנסנו להסכם בינינו.
והם הסכימו
הם הסכימו, כן.

שקיפות

בעצם כשהם רכשו את שמיר אופטיקה הם ידעו בדיוק מה הם קונים
ידעו מה הם קונים, וידעו מה הם יוכלו ומה הם גם לא יוכלו. כי אם זה היה תלוי בהם, אני מניח, הם שותפים הוגנים מאוד שיהיה ברור. אבל כמו שאני הייתי רוצה במקומם לקחת שליטה, כך או אחרת, גם הם רוצים לקחת שליטה כך או אחרת. אבל הם הבינו שהם לא יוכלו לקחת שליטה. שיש להם שותף שווה. הוא אמנם קטן מאוד על ידם, לעומתם, אבל הוא שותף שווה.
אם הייתי שואל אותם היום, הם מרוצים מהעסקה הזאת שהם עשו?
אני מניח שכן
אין ספק אתה אומר
כן, כן אבל אני חושב שצריך לתת לזה עוד כמה שנים

לתרום ולהיתרם

עוזי, חשוב לי עוד לשאול אותך קצת על התרומה שלך, אני עוזב רגע את שמיר אופטיקה, את סיפור ההצלחה של שמיר אופטיקה. אני חוזר רגע אליך, כעוזי, אתה סיפרת לי שאתה עוזר לקיבוצים היום בראייה כלכלית או בהסתכלות ניהולית, אתה יכול כמה מילים להגיד על זה ולמה אתה עושה את זה?
א' אני עושה את זה מכיוון שבדרך כלל אני מקבל על זה גם איזשהו גמול. לא תמיד
כסף?
כן גמול כסף. כשמזמינים אותי, ומזמינים אותי לא מעט קיבוצים להיפגש פגישה אחת או שתיים על נושאים כמו שותפויות, או הנפקת חברה קיבוצית, או להבדיל שינוי באורחות חיים, מה שעשינו גם בקיבוץ שמיר והיה לי חלק בזה בתוקף תפקידי כיו"ר הכלכלי של שמיר. אז בחלק מהמקרים אני לא נענה כי זה מסובך, זה קשה וזה רחוק. אבל בלא מעט מקרים אני נענה, ואני בא לקיבוץ ואני נפגש כמה שעות, כמה שצריך, ואני תורם את חלקי, בעיקר שנובע מהניסיון שיש לי. ואני עושה את זה מתוך הכרה שזה חשוב. מה שאמרנו קודם שהמעגל שלך הוא בתוך מעגלים נוספים, שהם חשובים לך לא פחות משהם חשובים לאחרים.
בהחלט, מאוד יפה לשמוע את זה
בחלק מהמקרים אני בהחלט רואה בזה הזדמנות גם להביא משהו אלי ואל הקיבוץ שלי, וגם באותה הזדמנות לתרום לקיבוצים אחרים, למערכות כאלה ואחרות.

בריאות

עוזי הצעיר בעוד חמש שנים, איפה אתה?
אני לא יודע, אני נותן לדברים לקרות והולך איתם, ואני מניח שמתישהו אני אתפנה מעיסוקיי, אלה שאני עדיין עוסק בהם היום, ואני אצטרך להחליט מה אני עושה, לומד משהו, מקדיש את עצמי למשהו, מטייל יותר, מה שאני עושה היום מעט מאוד, בעולם בטח אני כמעט ולא מטייל. אבל אני לא חושב על זה עכשיו.
אז מה לאחל לך עוזי?
חיים טובים ובריאות
אני מאחל לך המון בריאות
נתחיל מבריאות ואחר כך חיים טובים.
המון בריאות וחיים טובים ורק תהנה מהם.
תודה רבה, ויש עוד שיר אחד שרצינו לשמוע, משהו שהוא שונה לגמרי ממה ששמענו עד עכשיו, שונה בכל האפיונים שלו, זה שיר של אייל גולן שבדרך כלל אני לא שומע אותו הרבה בדרך כלל. אני מאוד אוהב את הקול שלו, אני אוהב את המלודות שלו ואני אוהב לפעמים לשמוע אותו
תודה רבה

את / ביצוע: איל גולן, מילים ולחן: אלי קשת וצ'ולי זכאי

את כל הטוב שבעולם את מאירה לי את חיי / כי את השמש והרוח שנושבת בכנפיי / אוהב אותך לנצח
וכשתבואי אחכה לך ואדע עד כמה את / הכי שלווה וטהורה כל כך יפה כמו השבת / שכבר בפתח
שאם תקומי ותרצי ללכת / אפול כמו עוד עלה שבשלכת / חוץ ממך אין לי כלום בעולם